צורה המורכבת משני משולשים שווי צלעות חופפים המונחים זה על זה במהופך ויוצרים כוכב בעל שישה קדקודים. בעולם העתיק שימש סמל זה קישוט אצל עמים רבים, אך בתחילת ימי הביניים החל לשמש סמל דתי ביהדות ומאוחר יותר הפך לסמל את היהדות כולה.
בתקופת השואה הוכרחו היהודים לשאת טלאי צהוב בצורת מגן דוד שהמייצג אעליו נכתב "יהודי".
הניב "מגן דוד" מוזכר לראשונה בתלמוד, אך לא במשמעות בה הוא משמש כיום: ”אמר רבה בר שילא: דצלותא [התפילה] מצמיח קרן ישועה - דאפטרתא [ההפטרה] מגן דוד. (שמואל ב י) 'ועשיתי לך שם גדול כשם הגדלים' תני [שָׁנָה] רב יוסף: זהו שאומרים מגן דוד“ (בבלי, מסכת פסחים – דף קיז, עמוד ב) קטע זה דן בברכות ההפטרה, בהן "מגן דוד" משמש ככינוי לה' ("ברוך אתה ה' מגן דוד"). "מגן דוד" מופיע לראשונה כתיאור לצורת הכוכב המשושה בספר "אשכול הכופר" מאמצע המאה ה־12 לסה"נ, שנכתב על ידי החכם הקראי יהודה בן אליהו הדסי, בבואו לתאר ולהוקיע את המזוזה שיהודים רבניים נוהגים להתקין בפתח ביתם: "ומלאכים שבעה לפני המזוזה נכתבים (כאן מובאים שמות שבעה מלאכים)... וסימן זה הנקרא מגן דוד כתוב בכל מלאך; ובסוף המזוזה (שמות מלאכים נוספים)... ובכל מלאך ומלאך זה הסימן לו" לפי הסברה המקובלת ביותר, מגן דוד קיבל את שמו ממסורת לפיה היה חקוק על מגנו של דויד המלך או של לוחמיו.
צורת היידוע התקנית של הביטוי "מגן דוד" הנה "מגן דוד", ללא ה"א הידיעה - זאת משום שהמילה "דוד" כבר מיודעת מעצם היותה שם־עצם פרטי. עם זאת התירה האקדמיה ללשון העברית גם את הצורה "מגן הדוד", אך היא ממליצה להימנע ממנה. הצורה "המגן דוד", לעומת זאת, אינה תקנית.
ערך בוויקיפדיה: מגן דוד
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מגן דוד