תבליט בשער טיטוס ברומא, בו נראים השבויים היהודים נושאים את מנורת המקדש לאחר חורבן בית המקדש השני. תבליט זה הפך לסמלו של החורבן בעיני רבים."חורבן בית המקדש", מאת פרנצ'סקו האייז
הרס, השמדה.
במלחמת העולם השנייה עבר רובה של אירופה חורבן מלא, וערים שלמות נמחקו.
המקור הראשון בידינו למילה נמצא במשנה: "כתב לשם מלכות שאינה הוגנת, לשם מלכות מדיי, לשם מלכות יוון, לבניין הבית, או לחורבן הבית, היה במזרח וכתב במערב, במערב וכתב במזרח - תצא מזה ומזה, וצריכה גט מזה ומזה." (משנה, גיטין, ח, ד). המילה השתרשה בלשון התלמוד ומאוחר יותר בלשון הרבנים בימי הביניים.
"ותשעה באב, חמישה דברים אירעו בו: נגזר על ישראל במדבר שלא ייכנסו לארץ; וחרב הבית בראשונה ובשנייה; ונלכדה עיר גדולה ובית תור היה שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל (ביתר בזמן מרד בר כוכבא) והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח, ונפל ביד גויים ונהרגו כולם, והייתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש; ובו ביום המוכן לפורענות, חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו, לקיים "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ" (ירמיהו כו,יח; מיכה ג,יב)." (רמב"ם, משנה תורה, תענית, ה, ג)
ע"פ חֶרְבּוֹן. נהוג לקשור אותה למילה חֻרְבָּן; רוביק רוזנטל ב"מילון הסלנג המקיף" רואה כאן השפעה של המילה הפלסטינית המדוברת خَرْبَان (חַ'רְבַּאן) שמשמעותה "פגום, מקולקל", ואף היא גזורה מן השורש המקביל לח־ר־ב א העברי. על כל פנים, המשמעות של "כישלון", "קלקול" וכדומה נחשבת בדרך כלל כמשמעות היסודית של חרבון ונגזרותיה, שממנה התפתחה המשמעות התניינית של הטלת צואה. בניגוד לסברה זו, בר-אדון[1] טוען כי השימוש במילה חרבון החל כהלצה של תלמידים במחזור הראשון של גימנסיה "הרצליה" (ראשית המאה ה-20), שהשתמשו בצירוף המקראי "חרבוני קיץ" ככינוי ציורי לגללי הבהמות המוטלים ברחובות. בהתאם לכך, המשמעות היסודית היא דווקא זו של הטלת צואה, והדמיון בצליל למילה הערבית חַ'רַא איננו מקרי כלל וכלל.
