שורש מקראי[1]. מקביל לארמית אָרָה, ולפיניקית 𐤀𐤓 (אר) במשמעות אסף (ראו הסרקופג של תבנת).
מצוי במקרא כשם עצם בצורת "אֹרֹת", ראו ”וַיֵּצֵא אֶחָד אֶל-הַשָּׂדֶה, לְלַקֵּט אֹרֹת“ (מלכים ב׳ ד, פסוק לט). יש שפרשו "ארת" בהוראת עשבי בר ראויים למאכל. תרגום יונתן: כשם קיבוצי לעשבי תיבול "יֵרוֹקָנִין" שפורש בהוראת "עשבי תיבול".
התנא רבי מאיר בתלמוד בבלי מפרש 'ארת' כמקביל ל ”גרגיר“ (בבלי, מסכת יומא – דף יח, עמוד ב) שבלשון חז"ל מזוהה כבן-חרדל מצוי הגדל בר בישראל ומזרעיו ניתן להפיק שמן. רשי מפרש ארוג"א (אורוגולה/ערוגה?)