תיבת "אבנט" מצוייה עוד בטרם מגעם של אנשי יהודה עם תרבות הפרסים, מילון קליין והחוקר אלנבוגן, גורסים כי תיבת "אבנט" הושאלה מן מצרית עתיקה (בנ-ת, ben-t) כפועל, במשמעות "לחגור" בתוספת א' פרוסטתית, וחילוף באות האחרונה, ד' ← ט'.
החוקר יהושע מאיר גרינץ הראה כי בימי בית שני נהוג היה לכנות את אותו אבנט בשם הבבלי: "הֶמְיָן" כנראה מיסוד תיבה הודו-אירופית קדומה המצויה גם בלשון קדם-הלנית: (men- בהוראת: נשאר, מקובע) שאול ליוונית-עתיקה בהגיית: אֶמיָאן (εμέιαν) בהוראת: יציב, נשאר-במקום. ממנה נגזרה בפרסית-חדשה: מַנדַן (ماندن) להשאר,לעמוד,לשים.
גריניץ מביא ראייה מדברי הכהן יוספוס מתיתיהו שהיה עד למציאות הלשונית טרם הסתלקותו מירושלים לאחר שנת 63: "משה קרא לה אומנם אבנט אך אנו למדנו לקרוא לה המין", ניתן להבחין בתיבה זו גם במופעה המישנאי: ”מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי כֹּהֲנִים וּמֵהֶמְיָנֵיהֶן, מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין, וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין“ (משנה, מסכת סוכה – פרק ה, משנה ג) בעקבות כך העלה החוקר אברהם ביכלר תהיות לגבי טיב לשונם של כוהני בית המקדש השני שנשלט עד שלוש שנות קיומו האחרונים בידי שומרי גחלת הכהונה ההרודיאנית המפוקפקת הם כת הפרושים
, מאת יורם טהרלב)
ערך בוויקיפדיה: אבנט