לשון המקרא פריט מתשמישי הקדושה של הכהן הגדול בבית המקדש, שהיה מונח על החושן או בתוכו; באמצעות האורים והתומים נמסרו לכהן הגדול דברי התשובה של אלוהים על שאלה ששאל אותו.
”אין לנו כהן גדול. לכפר בעדנו. ואיך יתכפר לנו. על שגגותינו. אין לנו אורים ותומים. לשאול בהם. ואיך יאור לנו. מאופל.“ (סליחות, מאת יוסי בן יוסי, בין שנת 400 לשנת 600, באתר מאגרים)
”אנו משעננו היחיד הוא הכתב, האוצרות הבלומים הגנוזים במקורותינו הכתובים בספר, וכל זמן שאנו מסתמכים עליהם, כל זמן שאנו נמלכים ב“אורים ותומים” אלה, אין לנו להתירא מפני סכנת הברבריסמים ושפע המלים הזרות המציפות מפעם לפעם את לשוננו.“ (לשון הספר ולשון הדיבור, מאת חיים נחמן ביאליק, בפרויקט בן יהודה)
מאחר ושימש כמושג בתחום המשפט האלוהי יש שפירשו עפ"י המילים:ארור+תמים כמקבילה קדומה למושגים משפטיים עכשווים : אשם,זכאי
(1)עפ"י יוספוס פלביוס הכהן פסקו אורים ותומים מלהבהב בשלהי כהונת יוחנן כהן גדול עת המיר עצמו ל'צדוקי' ,בימיו החלה התגברות תופעת הכתות בקרב היהודים. (קדמוניות ג'-218)
רש"י על שמות כח ל: "את האורים ואת התומים" - הוא כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החשן שעל ידו הוא מאיר דבריו ומתמם את דבריו (יומא עג) ובמקדש שני היה החשן שא"א לכ"ג להיות מחוסר בגדים אבל אותו השם לא היה בתוכו ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט שנא' (במדבר כז) ושאל לו במשפט האורים.
ערך בוויקיפדיה: אורים ותומים