”בבוקר יאכלו עשב, בצהרים עשב ובערב עשב. ולא עוד, שאלא שבימי שבת ומועד יוכלו לאכול עשב גם עם תבלין שונים ועם פרפראות שונות, למשל, עם מלח או עם פלפלין“ (קומץ עשב, מאת דוד פרישמן, בפרויקט בן יהודה)
עוגות תפוחים מומלץ לתבל בתבלינים כדוגמת קינמון וזנגביל.
מאכלים תימניים מתובלים בתבלינים חריפים.
בהשאלה: דבר הנוסף למסגרת קיימת כדי להוסיף בה טעם ועניין.
”עם גורדון אנו מוצאים ראשונה את שפת המקרא כשהיא יוצאת בשירה המחודשת משובצת כלה מבטאים תלמודיים, תשבץ אמנותי מעשה משכית: גורדון אפשר לא נתכוון בכך אלא לשם תבלין, כדי להוסיף חריפות וכח-עקיצה לשיריו [..]“ (יהודה ליב גורדון, מאת ח"נ ביאליק, בפרויקט בן יהודה)
”ובשעה שהקבציאלים מדברים עמי היו הקבציאליות מוסיפות תבלין משלהן ומטעימות את הדבור של בעליהן בקינות ובאנחות ובאלות ובקללות, על פי דרכן“ (הנשרפים, מאת מנדלי מוכר-ספרים, בפרויקט בן יהודה)
מופיעה במשנה בצורת היחיד תבל ”וְלֹא הָיוּ אוֹמְרִים בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר אֶלָא בַּפֶּה כְּדֵי לִיתֶּן תְּבָל בַּנְּעִימָה“ (משנה, מסכת ערכין – פרק ב, משנה ו)
בלשון המשנה והגמרא מופיע "תבלין" ברבים פעמים רבות. למשל: ”בית שמאי אומרים: תבלין נדוכין במדוך של עץ, והמלח בפך ובעץ הפרור. ובית הלל אומרים: תבלין נדוכין כדרכן במדוך של אבן והמלח במדוך של עץ“ (בבלי, מסכת ביצה – דף יד, עמוד א). מדקדקים רבים גרסו שהשם "תֶּבֶל" הוא לשון היחיד של "תבלין", ויש להשתמש במלה "תבלין" רק ברבים.
למשל, ניסן ברגגרין כתב[1] כי למרות שהאשכנזים נוהגים לקרוא את המילה "תַּבְלִין", הספרדים והתימנים קוראים "תְּבָלִין" (כצפוי מצורת הרבים של "תֶּבֶל"). לדבריו, ההגייה "תַּבְלִין" והמאמר ”תבלין אחד יש לנו“ (בבלי, מסכת שבת – דף קיט, עמוד א) "הביאו כמה מן הסופרים לחשוב, שיש כאן שם בלשון יחיד במשקל אחר, ויש כותבים בלשון רבים תבלינים, וטעות בידם".
לעומתו, יצחק אבינרי[2] הצדיק את הצורה "תבלין" ביחיד באמצעות דוגמאות אחרות מהמקורות בהם "תבלין" בא ביחיד, כגון איזהו תבלין שבתוכה? זו תורה ספרי דברים, פרשת עקב, פסקה לז. הוא כתב:
"עלינו לבדוק נוהג לשוני לא רק לאורן של נוסחאות, אלא גם לאורם של צרכי הלשון ודובריה. תבלים - יש הרבה פעמים, והיחיד תבל אינו מצוי אלא מעט. ועוד: תבל - משתמש כלשון גנאי ("תבל הוא") ותבלין יערב לנו יותר, ומה גם שמשקלו כמשקלו גרעין. כל אלה עמדו לתבלין להתקבל כשם בלשון יחיד, ועלינו לכבד מנהג זה, שמנהג ותיקים הוא, ואינו חלילה מנהג שוטים".
גם השרש ת־ב־ל הוא תנייני מב־ל־ל (הדרך לבלול את התבלין במאכל)
ערך בוויקיפדיה: תבלין
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תבלינים