יש חוקרים הגוזרים מאכדית: šadū - הר; יש שהסבירו זאת כתואר: רם, אדון, צור. ויש שהסבירו ע"פ המשקל (צורת יחיד עם סיומת השייכות אַּי) שהכוונה "זה של ההר", האלוהות המזוהה עם ההר[2] . המילה האכדית שימשה גם ככינוי לאלים כנענים.
בָּאָלֻשָדִי (balu shady) הוא השם שהעניקו האכדים לאלוהי או נכבדי שבטי האמורים המדבריים, נחשב גם לבעלה של אשרה - בְּאֶלוּ שדי או בְּאֶל שָדֵא bêlu šadī / bêl šadê [3] . בכתובת בלעם מופיעה המילה "שדין" שלדעת חלק מהחוקרים היא צורת הרבים של "שדי"[4], ולדעת חוקרים אחרים היא צורת הרבים של שֵׁד.
הפרשנים המסורתיים גזרו מלשון "דַּי" - שאמר לעולם די[5], או שֶׁדַּי באלוהותו לכל הבריות[6] או שֶׁדַּי לו במציאות עצמו ואינו צריך בקיום המציאות[7]. ראב"ע (בראשית יז, א) גזר משורש שׁ־ד־ד, והכוונה: חזק ותקיף.
יש להוסיף לדף זה את הערך: שֵׁדִי.
ערך בוויקיפדיה: El Shaddai (אנגלית)
טקסט בוויקיטקסט: ביאור:אל שדי