מתוך ויקימילון, מיזם רב לשוני ליצירת מילון חופשי שיתופי.
צנ"ף .
לשון המקרא כרך סביב.
”צָנוֹף יִצְנָפְךָ צְנֵפָה כַּדּוּר אֶל אֶרֶץ רַחֲבַת יָדָיִם שָׁמָּה תָמוּת וְשָׁמָּה מַרְכְּבוֹת כְּבוֹדֶךָ קְלוֹן בֵּית אֲדֹנֶיךָ.“ (ישעיהו כב , פסוק יח ) "טינקלר והיווֹרד משכו את העוגן והעלוהו ותוך כך צנף קוֹל את החבל לפקעת נאה." (נורדהוף והול, בסירה על פני הים. מאנגלית: עמיהוד ארבל , תש"ח) לשון המקרא חבש מצנפת .
”כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף .“ (ויקרא טז , פסוק ד ) עברית חדשה [ספרותי טלטל .
1. שורש צ־נ־ף הוראתו: כריכה, קשירה. השוו אכדית: sanāpu - לקשור.
בשפות שמיות אחרות, שורש צ־נ־ף משמש בהוראת: קצה, שוליים, לרוב של בגד. השוו ארמית: צנפה - קצה, גבול. סורית: ܨܸܢܦܬܵܐ (צִנפְּתָא) - שפה, קצה. ערבית: صَنْف (צַנְף) - שפה של בגד. געז: ጽንፍ (צֵנְף) - קצה. לא ברור האם יש קשר בין שני השימושים.
2. ייתכן שגזור מ(1), או שהוא גזור מהשם מצנפת .
3. כנראה נגזר מפרשנות אחרת לפסוק בישעיה (1).
לשון חז"ל צניפה (הקול שמשמיע הסוס ).
לערך העוסק בכינוי לצנחן; ראו צנ"ף.