לשון המקרא ע"ף הרמב"ם במורה נבוכים א:א: אמנם צלם הוא נופל על הצורה הטבעית, ר"ל על העניין אשר בו נתעצם הדבר והיה מה שהוא, והוא אמתתו מאשר הוא הנמצא ההוא, אשר העניין ההוא באדם הוא אשר בעבורו תהיה ההשגה האנושית. ומפני ההשגה הזאת השכלית, נאמר בו:
בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ (בראשית א, כז).
ולכן נאמר צַלְמָם תִּבְזֶה (תהלים עג, כ), כי הבזיון דבק בנפש אשר היא הצורה המינית, לא לתכונת האיברים ותארם.
”וַעֲשִׂיתֶם צַלְמֵי טְחֹרֵיכֶם וְצַלְמֵי עַכְבְּרֵיכֶם הַמַּשְׁחִיתִם אֶת-הָאָרֶץ וּנְתַתֶּם לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כָּבוֹד...“ (שמואל א׳ ו, פסוק ה). אולם הרמב'ם מפרש במורה נבוכים א:א כי "כי היה עניין הנרצה בהם עניין דחות הזק הטחורים, לא תאר הטחורים."
ארמית: צְלַם; אכדית: צלמִיַה ṣalmīya או צַלמֻ ṣalmu 'צלם, תדמית'.
השורש צלם קרוב אל צלל, צֵל[1]: במקור צֶלֶם של דמות הוא צֵל של דמות[2] (צֵל של דבר משרטט את צורתו). המשמע המקורי 'צל, חושך' עדיין קיים במקרא: משמע 3 'חושך' לעיל (כמו בפסוק בתהלים).
קשר זה בין צל-דמיון הוא עתיק ולכן 'צלם' במשמע צל\חושך גם קיים בשפות שמיות אחרות: אכדית צַלַמֻ ṣalāmu 'נהיה חשוך', ערבית ظَلام (טַ'אלַם = צַאלַם) 'חושך'[3], אוגריתית ẓlmt (=צלמת) 'חושך'[4][5].
עברית חדשה משורש מקראי, אכן השימוש בשורש כפועל נמצא כבר בלשון חז"ל בארמית ”לצלומי גירי..לצלומי דיקולי“ (בבלי, מסכת בבא מציעא – דף ס, עמוד ב) במובן לצייר (לקישוט וייפוי חיצים, על סלים).
ערך בוויקיפדיה: עבודה זרה