צוק

צוּק

לשון חז"ל (גאולוגיה) בליטת סלע זקופה ותלולה מאוד הנישאת לגובה רב, בעיקר בקרבת חוף.
- ”וּמֵאֵימָתַי מְטַמֵּא בְגָדִים, מִשֶּׁיֵּצֵא חוּץ לְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם; רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִשְּׁעַת דְּחִיָּתוֹ לַצּוּק.“ (משנה, מסכת יומא – פרק ו, משנה ו)
- ”עָלְתָה לְרָאשֵׁי צוֹקִין וְנָפְלָה וָמֵתָה, הֲרֵי זֶה אֹנֶס; הֶעֱלָהּ לְרָאשֵׁי צוֹקִין וְנָפְלָה וָמֵתָה, אֵינוֹ אֹנֶס.“ (משנה, מסכת בבא מציעא – פרק ז, משנה י)
- ”מִי הִדְלִיק אֶת-הַנֵּר הַהוּא בְּרֹאשׁ הַצּוּק וּמִי נָקִי וְטָהוֹר יִזְכֶּה בוֹ?..“ (מגילת האש, מאת חיים נחמן ביאליק, בפרויקט בן יהודה)
- הנוף הנשקף מן הצוק מרהיב ביופיו.

לשון חז"ל. קרובה במשמעותה למילה המקראית מצוק: ”כִּי לַה' מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל.“ (שמואל א׳ ב, פסוק ח) ^[1]

מבחינה דקדוקית נראה כי המילה נגזרה מן השורש צו"ק, אף על פי כן מבחינת המשמעות קיימת קרבה דווקא לשורש יצ"ק המבטא חוזק ויציבות.
כיום נהוג להבחין בין המילה צוק, המבטאת סלע זקוף בודד, לבין המילה מצוק, המבטאת קיר אנכי ורחב בעיקר בחופי ימים.

ערך בוויקיפדיה: צוק

תמונות ומדיה בוויקישיתוף: צוקים

לשון המקרא מצוקה, לחץ, קושי, צרה. מוכר בעיקר כחלק מהביטוי "צוק העיתים".
- ”בצוק העתים האלה, יודעים אתם, אין בודקין לפרנסה... “ (סוחר, מאת חיים נחמן ביאליק, בפרויקט בן יהודה)

לשון המקרא. מילה זו מופיעה פעם יחידה במקרא: ”וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל מִן-מֹצָא דָבָר, לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם עַד-מָשִׁיחַ נָגִיד--שָׁבֻעִים, שִׁבְעָה; וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם, תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ, וּבְצוֹק, הָעִתִּים.“ (דניאל ט, פסוק כה) ^[1]

השורש צ־ו־ק הוא שורש מגזרת נע"ו/י.