עתר

עָתַר[עריכה]

לשון המקרא (יש לשכתב פירוש זה): מעומעם, מעורפל, אפוף
- ”נֶאֱמָנִים, פִּצְעֵי אוֹהֵב; וְנַעְתָּרוֹת, נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא“ (משלי כז, פסוק ו)
לשון המקרא עשן מרובה, וסמיך .
- ”וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶן-שָׁפָן עֹמֵד בְּתוֹכָם, עֹמְדִים לִפְנֵיהֶם, וְאִישׁ מִקְטַרְתּוֹ, בְּיָדוֹ; וַעֲתַר עֲנַן-הַקְּטֹרֶת, עֹלֶה“ (יחזקאל ח, פסוק יא)

2: ערבית, כפועל: עַתֳרַא عَتَرَ בהוראת להקריב,לזבוח (ע"י העלאת עשן הקורבן שנצלה באש) עטר عِطْر בהוראת ניחוח. השוו אודור odore בהוראת ריח

חז"ל קשרו את שמו לפועל עָתַר "מפני מה נמשלה תפילתם של צדיקים כעתר מה עתר זה מהפך התבואה כך תפילתן מהפכת מידת הדין למידת רחמים"
מדרש: רבי יוחנן וריש לקיש רבי יוחנן אמר ששפך תפלות בעושר ריש לקיש אמר שהיפך את הגזירה ולפום כן קריין ליה עתרא דאפיך אידרא. רבי לוי אמר משל לבן מלכים שהיה חותר על אביו ליטול ליטרא של זהב והיה זה חותר מבפנים וזה חותר מבחוץ שכן בערביא קורין לחתירתא עתירתא (בראשית רבה סג, ה) על פי המדרש השורש עת"ר נתון במחלוקת חכמים ורבי יוחנן מפרש שעתר כמו עשר בחילוף ת"ש וריש לקיש מפרש שעתר זה הפך ואילו רבי לוי דורש עתר בחילוף ח"ע כמו חתר. רוב הפרשנים על התנ"ך נקטו בפשטות כדעה שעתר מלשון גדול ומרובה ועבה כמו עתיר נכסי שהוא עשיר המרובה בנכסים וכן עתירה שהיא ריבוי דברים וכפי שפירש לדוגמא הרשב"ם: ויעתר - רבוי דברים כדכתיב העתרתם עלי דבריכם (בראשית כה, כא)