נעתר

נֶעְתָּר או נֶעֱתָר

התרצה למבוקש ממנו.
- ”וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא; וַיֵּעָתֶר לוֹ יהוה, וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.“ (בראשית כה, פסוק כא)
- ”וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַיהוה, וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים; וַיֵּעָתֵר יהוה לָאָרֶץ, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל.“ (שמואל ב׳ כד, פסוק כה)
- ”וְנָגַף יהוה אֶת־מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא, וְשָׁבוּ עַד־יהוה; וְנֶעְתַּר לָהֶם, וּרְפָאָם.“ (ישעיהו יט, פסוק כב)
- ”וַנָּצוּמָה, וַנְּבַקְשָׁה מֵאֱלֹהֵינוּ עַל־זֹאת; וַיֵּעָתֵר לָנוּ.“ (עזרא ח, פסוק כג)

המילה מופיעה פעם אחת במקרא. מפרשים: מן עֲתַר והעתיר ב לשון הגדלה וריבוי (ולא משורש י־ת־ר) ”ועתר ענן הקטרת עולה“ (יחזקאל ח, פסוק יא) ”והעתרתם עלי דבריכם“ (יחזקאל לה, פסוק יג)