מרזב

מַרְזֵב

לשון חז"ל צינור ניקוז אנכי^[1] המוליך מי גשמים ממזחילה בשולי גג אל הקרקע.
- ”הַמַּרְזֵב, אֵין לוֹ חֲזָקָה, וְיֵשׁ לִמְקוֹמוֹ חֲזָקָה.הַמַּזְחִילָה, יֵשׁ לָהּ חֲזָקָה.“ (משנה, מסכת בבא בתרא – פרק ג, משנה ו)

כנראה שמקורה של תיבת זרב^[^{דרוש מקור]} המקראית נעוץ בהלחם המורכב מן המילים: 'זרם' בתוספת ב (=השימוש) . מופיעה במקרא בצורה היחידאית "יזורבו" זרב בהוראת 'יְתוֹעְלוּ' (או יוזרמו בינות תעלה) ” הַקֹּדְרִים מִנִּי-קָרַח; עָלֵימוֹ, יִתְעַלֶּם-שָׁלֶג. בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצמתוּ; בְּחֻמּוֹ, נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם“ (איוב ו, פסוק טז) .
בלשון חז"ל. גם בארמית; ”הוה אמינה דלא ישבי תותי מרזבא משום שופכים, אמר לי מר: משום שכיחי מזיקין.“ (בבלי, מסכת חולין – דף קה, עמוד ב) (הייתי אומר שלא יושבים תחת המרזב משום שפכים; אמר לי מר: משום ששכיחים מזיקים)
הלחם מר -טיפה + זב^[2]

ההגדרה לפי הלשון כיום לצינור אנכי. בלשון חז"ל היה זה צינור אופקי מוטה והטיתו אינה קבועה לצד מן הצדדים בשונה ממזחילה שהיתה קבועה.