מאן

ערך זה עוסק במֵאֵן, פועל. לערך העוסק במָאן, כינוי רומז בארמית; ראו מַן.

מֵאֵן[עריכה]

לשון המקרא לֹא אבה, סֵרַב.
- ”וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם“ (שמות ז', פסוק י"ד)
- ”אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת“ (ירמיהו ל"ח, פסוק כ"א)
- ”וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב וַיָּבֹאוּ אֶל בָּלָק וַיֹּאמְרוּ מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ“ (המדבר כ"ב, פסוק י"ד)
- ”וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו“ (במדבר כ, פסוק כא)
- ”הממאנת באיש אין לה כתובה נתן לה גט יש לה כתובה“ (תוספתא, מסכת יבמות – פרק יג, הלכה ג)

מקור הפועל במקרא.
בתלמוד בבלי (קידושין דף ד ע"א) נראה כי המ"ם במקור אינה מן השורש הפועל גזור מ-אין חסר יו"ד.

במקרא מצויה גם הצורה "מָאֵן", כאשר לעתים משמשת כמקור מוחלט ולעתים משמשת בזמן הווה (באופן חריג), למשל;

הווה- ”וְאִם מָאֵן אַתָּה לָצֵאת זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הִרְאַנִי יְהוָה“ (ירמיהו ל"ח, פסוק כ"א)

מקור- ”אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקֹל, כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת“ (שמות כ"ב, פסוק ט"ז)

הצורה משמשת מיסודה לזמן הציווי בנוסף לזמנים שהוזכרו לעיל.

השורש מ־א־ן הוא שורש מגזרת השלמים.