לסטים

לִסְטִים[עריכה]

לשון חז"ל שודד דרכים, אדם הגונב מן הזולת תוך שימוש באיומים או בכוח פיזי.
- ”אמר רבי טרפון: אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי בית שמאי, וסכנתי בעצמי מפני הלסטים.“ (בבלי, מסכת ברכות – דף י, עמוד ב)
- ”מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לִבְנוֹ צֵא לִפְרַקְמַטְיָא, אָמַר לוֹ אַבָּא מִתְיָרֵא אֲנִי בַּדֶּרֶךְ מֵהַלִּסְטִים וּבַיָּם מִפְּנֵי אַפִּירָטִין.“ (ויקרא רבה, פרשה כה, סימן א)
- "אָדָם שֶׁתְּפָסוּהוּ לִסְטִים וְהָיָה כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִתְעוֹלֵל בּוֹ לְהַכּוֹתוֹ" (מדרש תהלים ו)
- "שמא יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעת גויים." (קטע:רש"י על בראשית א א)
- ”אל תחת הגשר בין הקוצים והברקנים נסתרתי, שם תקנתי בגדי על גופי – והריני אורב ממסתור כלסטים מזוין.“ (נפש רצוצה, מאת ש' בן־ציון, בפרויקט בן יהודה)

זהו שיבוש מהצורה המקורית "לִיסְטִיס" (בגלל הדמיון הגרפי בין סמ"ך למ"ם סופית; ראו אוצר בלום), מיוונית: leistes) λῃστής) – גנב. המילה הובאה לעברית על־ידי חכמי המשנה, שאף יצקו אותה לתבנית של פועל: ללסטם ("מלסטם את הבריות").
בלשון חז"ל המילה משמשת בין לרבים ובין ליחיד. ”מעשה בלסטים אחד שיצא ליהרג במגיזת קפוטקיא“ (בבלי, מסכת יבמות – דף כה, עמוד ב)

השורש ל־ס־ט־ם הוא שורש מגזרת המרובעים.