”והנה גם היא עמֵלה בזעת אפיה להשיב לו כגמולו ולעזור גם לו בלבשו את ארבע-הכנפות ואת חגורתו ואת חליצתו ואת כל אשר לו.“ (לארץ ישראל, מאת דוד פרישמן, בפרויקט בן יהודה)
”מִצְוַת חֲלִיצָה בִּשְׁלֹשָׁה דַיָּנִין, וַאֲפִלּוּ שְׁלָשְׁתָּן הֶדְיוֹטוֹת; חָלְצָה בְּמִנְעָל, חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה.“ (משנה, מסכת יבמות – פרק יב, משנה א).
"לא רצה לייבם או שלא רצתה היא. ה"ז חולץ לה ואח"כ תהיה מותרת להנשא לאחר ומצות עשה מן התורה לחלוץ אם לא רצה לייבם שנאמר וחלצה נעלו וגו'. ומצות יבום קודמת למצות חליצה." (רמב"ם הלכות יבום וחליצה א)
מנהג חליצה קשור בתהפוכות חברתיות שהן רק חלק מסימני הגאולה המתרגשים על הארץ : ”שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל.“ (רות ד, פסוק ז) מרומז בפסוק על מנהג קדום הקושר העברת זכויות בעלות בשליפת נעל. בתעודות נוזי מסופר על שתי עסקאות של העברת רכוש קרקעי שנתמכו בטקס של מסירת נעל [1]