מופיעה לראשונה בתנ"ך בספרים המאוחרים, ככל הנראה שאולה משפה אחרת, אך הגיזרון אינו ברור: יש הטוענים שמקורה במילה בפרסית-עתיקה zrvan ("תקופה"),[1] או במילה jamān ("דבר שהולך")[2], ראו גם קדם-פרסית: גֲ'מַנַא (jamānā) אך יש הטוענים שהסבר זה מפוקפק[3] התיבה מצויה גם באכדית simānu (לא ברורה אם נשאלה מפרסית או להיפך) , ומשם ארמית מקראית זְמָן (מקור ישיר המילה העברית), ערבית زَمَن זַמַן, ארמית סורית ܙܰܒܢܳܐ זָבנַא.
בתנ"ך, המילה מופיעה לפעמים בקמץ (זְמָן), למשל: ”וָאֶתְּנָה לוֹ זְמָן“ (נחמיה ב, פסוק ו), ובארמית: ”וְדָנִיֵּאל עַל וּבְעָה מִן מַלְכָּא דִּי זְמָן יִנְתֵּן לֵהּ“ (דניאל ב, פסוק טז). עם זאת, נראה שצורות אלו יוצאות דופן (צורת הפסק או צורה מיוחדת לארמית), וצורתה של המילה בעברית היא בפתח.