במקור הייתה המילה המקראית 'אשפֹת' שם עצם בלשון יחיד שצורת הרבים שלו היא 'אשפתות' (מובאות מופיעות לעיל).[1] בתקופת המשנה השתמשו עדיין במילה בצורתה התקנית בלשון יחיד, אך בתקופת התלמוד חלה גזירה לאחור: דוברי השפה זיהו את הסיומת וֹת כסיומת של רבים והחילו את התבנית במהופך. כך נולדה לה המילה 'אשפה'.
מן אכדית (עפ"י "היפוטזת ההשאלה") אִישְׁפטוּ ,חולקת שדה סמנטי עם אסף[1]. חורית, מושאלת מאכדית - אישׂפתי , ispati.
למרות שעל פי כלל המעתקים צורת שׁ כנענית - š, אינה משתנה ונשארת במצרית קדומה בצורת (שׁ-š), בכ"ז הוצע לפרש את תיבת א-שׂ-פת Is-p-t במשמעות תא (=עבור חיצים), תצורה זו מופיעה במצבת מרנפתח (תורגמה לקשתות), וגם בפאפירוס קולֶר I, שורה 5[3].האגיפטולוג ארנסט ווליס באדג' מצא, שבמצרית קדומה מצוייה תיבת הירוגליף מקבילה, בצורת עשפּת , "ȧspat" בהוראת מיכל, אשפת-חצים[4].
ערך בוויקיפדיה: פסולת
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אשפה