"מצא כלי באשפה--אם מכוסה, לא ייגע בו; ואם מגולה, נוטל ומכריז"(משנה, מסכת בבא מציעא, פרק ב', ג')
"טהרת מקום התפילה כיצד: לא יתפלל במקום הטינופת, ולא במרחץ, ולא בבית הכיסא, ולא באשפה, ולא במקום שאינו בחזקת טהרה עד שיבדקנו" (משנה תורה, ספר אהבה, הלכות התפילה וברכת כהנים)
במקור הייתה המילה המקראית 'אשפֹת' שם עצם בלשון יחיד שצורת הרבים שלו היא 'אשפתות' (מובאות מופיעות לעיל).[1] בתקופת המשנה השתמשו עדיין במילה בצורתה התקנית בלשון יחיד, אך בתקופת הלמוד חלה גזירה לאחור: דוברי השפה זיהו את הסיומת וֹת כסיומת של רבים והחילו את התבנית במהופך. כך נולדה לה המילה 'אשפה'.
