המילה מופיעה במקרא רק פעמיים: שתיהן בספר איוב, ושתיהן בצירוף "בְּנֵי שָׁחַץ". בפסוק הראשון מופיע כתקבולת ל"שָׁחַל", מה שהביא לכך שחז"ל (סנהדרין צה ע"א) הבינו שהכוונה לאריה. בפסוק השני נזכר בין חיות הים עליהם מושל "לויתן", מה שמורה שהוראת המילה 'שחץ' היא כינוי כללי לחיות אימתניות.[1]
יתכן שמשמעות 1 נגזרה ממשמעות 2, מכיון שהאריה מסמל חיה יהירה. או שנגזר ממשמעות 3, מכיון שאנשים גסים מטילים את מוראם על הסובבים.
המילה האנגלית pride פירושה הן גאווה, והן קבוצה של אריות; בדומה למילה שחץ.
כמה פייטנים מימי הביניים השתמשו בפועל "הִשְׁחִיץ" בהוראת: ברא חיות אימתניות, כגון: ”ושמונה מאות מנתר הפריץ / ובריח ועקלתון ותנין השחיץ“ (יוצר לשבת, מאת אלעזר, באתר מאגרים).
”והא תני: 'שמעון הצדיק שתי פרות עשה לא בכבש שהוציא את זו הוציא את זו'? אית לך למימר שמעון הצדיק שחץ היה.“ (ירושלמי, מסכת שקלים – פרק ד, הלכה ב)
”ר' לוי אמר: שחצים היו (-נדב ואביהוא) הרבה נשים היו יושבות עגונות ממתינות להם מה היו אומרים אחי אבינו מלך אחי אמנו נשיא אבינו כהן גדול ואנו שני סגני כהונה אי זו אשה הוגנת לנו.“ (ויקרא רבה, פרשה כ, סימן י)
