”חזות פרצופו של הגליצאי הוכיחה בו גם כן, כי בעל-מלאכה הוא (כן, בעל-מלאכה ולא חנוני! – חשב חברו הצעיר הניצב“ (מכאן ומכאן, מאת י"ח ברנר, בפרויקט בן יהודה)
"...כי הבתים האלה היו לרוב קרובים לעיר, והיו עומדים במגרש לאסוף את העוברים הבאים ממרחק, ובעליהם מכינים מזונות בעבורם, ואצלם היו וקונים ג״כ כל מי שמצטרך למזונות פת ובשר ושאר מיני מאכל. ונקראים הבתים בלשון ערב חאן גם חאנאת (ע׳ פרייטאג) ובלשון המשנה חנות ובלשון ירושלמי חניתא (ע״ש ולע"ע ע' ערך אשמיא אצלנו). ואין פירושו מקום מכירת סחורה, רק מקום מכירת מיני מאכל. והמוכר אותם היה נקרא על שם מקום מכירתו חנוני (ע"ש כי ברור הוא בראיות)"
מקבילה בערבית حَانُوتِيّ (חַאנוּתִי) במשמעות דומה. גם שם הגזירה היא מהמילה حَانُوت (חַאנוּת) שמשמעה חנות.
