המלה מופיעה בפעם אחת בלבד במקרא, בפסוק הבא: ”כִּי בָא יִרְמְיָהוּ אֶל־בֵּית הַבּוֹר, וְאֶל־הַחֲנֻיּוֹת; וַיֵּשֶׁב־שָׁם יִרְמְיָהוּ, יָמִים רַבִּים.“ (ירמיהו לז, פסוק טז) ושם כנראה במשמעות בית כלא. בלשון חז"ל החנות היתה משמשת למנוחה בצידי דרכים (של המוכר בה וגם לעוברי האורח)[1]
תרגום השבעים לא תרגמו את המלה אלא כתבו במקום זה חרת (χαρεθ) כלומר, הכתיב ”הַחֲנֻיּוֹת“ (ירמיהו לז, פסוק טז),כנראה והופיע במקורו בצורה: ”הַחֲרְיּוֹת“ (ירמיהו לז, פסוק טז) ולא מן הנמנע, שהמכוון הוא 'חרית' כמקום עשיית צרכים (מיסוד תיבת: חרא) או 'שירותים-ציבורים' , ושמא אין תיבת 'חנויות' המקראית אלא כינוי סופרים לאותה מלה [2]
המלה מופיעה בתנ"ך רק בפסוק "כִּי בָא יִרְמְיָהוּ אֶל-בֵּית הַבּוֹר, וְאֶל-הַחֲנֻיּוֹת; וַיֵּשֶׁב-שָׁם יִרְמְיָהוּ, יָמִים רַבִּים" (ירמיהו לז טז). בפסוק זה המילה חנות באה כנראה במשמעות בית כלא, והיא מופיעה בצורת הרבים "חֲנֻיּוֹת". כך, משך שנים נחלקו הלשונאים אם ניקוד המילה ביחיד יהא "חָנוּת" או "חֲנוּת". הטוענים לניקוד הח' בקמץ הסתמכו על המקבילות בארמית ובערבית. כיום נהוג לנקד את הח' בחטף-פתח, שכן במילים אחרות במשקל זה בגזרת נחי ל"ה (כגון גָּלוּת) הקמץ נשמר במעבר לרבים (כלומר גָּלֻיּוֹת ולא גְּלֻיּוֹת).
"...כי הבתים האלה היו לרוב קרובים לעיר, והיו עומדים במגרש לאסוף את העוברים הבאים ממרחק, ובעליהם מכינים מזונות בעבורם, ואצלם היו וקונים ג״כ כל מי שמצטרך למזונות פת ובשר ושאר מיני מאכל. ונקראים הבתים בלשון ערב חאן גם חאנאת (ע׳ פרייטאג) ובלשון המשנה חנות ובלשון ירושלמי חניתא, או חנותא, (ע״ש ולע"ע ע' ערך אשמיא אצלנו). ואין פירושו מקום מכירת סחורה, רק מקום מכירת מיני מאכל. והמוכר אותם היה נקרא על שם מקום מכירתו חנוני (ע"ש כי ברור הוא בראיות)".
↑בנימין מזר, אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו - ג', תשכ"ה - 1965. מוסד ביאליק,עמוד: 211
ערך בוויקיפדיה: חנות