”השליח עשה חוזה עם אחד התלמידים, כי בשעה מאוחרת בלילה, כשתכלה רגל מן הישיבה, יניח אכסמפלאר אחד בתוך כל גמרא וגמרא“ (בחיינו ובעיתונותנו, מאת י"ח ברנר, בפרויקט בן יהודה)
האמן נתבע על ידי חברת התקליטים מכיוון שהפר את החוזה.
המילה מופיעה פעם אחת בלבד במקרא, בפסוק לעיל. אכדית בהגיית אֻחְ-חֻזֻ uḫḫuzu היא תיבה רבת משמעויות אחת מהן בהוראת חוזה-נשואין', וגם בהוראת - 'להעמיס דבר יקר ערך' [1]
לפי רוב החוקרים המודרניים[2], מן חָזָה 'ראה' בהוראת 'חזון משותף בין הצדדים', 'מטרה משותפת'. באזכור היחיד במקרא (לעיל), מדובר ב'חוזה עם שְׁאוֹל' והמילה 'חוזה' מקבילה ל'חָזוּת' ('עִם שְׁאוֹל עָשִׂינוּ חֹזֶה' ... 3 פסוקים אחר-כך: 'חָזוּתְכֶם אֶת שְׁאוֹל לֹא תָקוּם'), מילה שישעיהו גם משתמש בה במובן הרגיל 'חזון'. עובדה זו מחזקת את טענת הפרשנות המודרנית: 'חוזה' ו'חזות' בהוראה פיוטית 'חזון משותף בין הצדדים'.
ישנן דעות אחרות: למשל, רש"י, מצודות דוד ומצודות ציון מפרשים "חוזה"="גבול", (ראו גם חָזָה ב) בדומה למלה "מחוז" בביטוי מחוז חפץ. מלבי"ם מפרש: "אות לראות ולחזות בו".
בספר "ודייק" מאת יעקב בהט ומרדכי רון הבחינו המחברים בין ברית ("קשר רעות וידידות, הסכם של שלום וכונות טובות") ובין חוזה ("כתב התקשרות, הסכם בין בני אדם בענין מסחרי וכיוב"). בפרט, גרסו המחברים כי "כורתים ברית" ו"עושים חוזה", כנראה בפסוק לעיל, ולא להפך.
בימי קדם המילה רואה שימשה כמילה נרדפת לנביא, כנאמר: ”כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה.“ (שמואל א׳ ט, פסוק ט). מאחר והשורש ח־ז־י/ה מקביל לשורש ר־א־י/ה, ועוד במקרא הוא יוחד לראייה נבואית (כמו המילים מחזה וחזיון), התחלף השורש במילה זו מהשורש ר־א־י/ה לשורש ח־ז־י/ה.
