לשון המקראהסכםמחייב בין שני צדדים או יותר, כך שכל צד חייב למלא את חלקו. לעתים קרובות החוזה מגדיר גם סנקציה, קנס, או עונש על צד שלא יקיים את החוזה או יפר אותו.
לפי רוב החוקרים המודרניים[1], מן חָזָה 'ראה' בהוראת 'חזון משותף בין הצדדים', 'מטרה משותפת'. באזכור היחיד במקרא (לעיל), מדובר ב'חוזה עם שְׁאוֹל' והמילה 'חוזה' מקבילה ל'חָזוּת' ('עִם שְׁאוֹל עָשִׂינוּ חֹזֶה' ... 3 פסוקים אחר-כך: 'חָזוּתְכֶם אֶת שְׁאוֹל לֹא תָקוּם'), מילה שישעיהו גם משתמש בה במובן הרגיל 'חזון'. עובדה זו מחזקת את טענת הפרשנות המודרנית: 'חוזה' ו'חזות' בהוראה פיוטית 'חזון משותף בין הצדדים'.
ישנן דעות אחרות: למשל, רש"י, מצודות דוד ומצודות ציון מפרשים "חוזה"="גבול", (ראו גם חָזָה ב) בדומה למלה "מחוז" בביטוי מחוז חפץ. מלבי"ם מפרש: "אות לראות ולחזות בו".
בספר "ודייק" מאת יעקב בהט ומרדכי רון הבחינו המחברים בין ברית ("קשר רעות וידידות, הסכם של שלום וכונות טובות") ובין חוזה ("כתב התקשרות, הסכם בין בני אדם בענין מסחרי וכיוב"). בפרט, גרסו המחברים כי "כורתים ברית" ו"עושים חוזה", כנראה בפסוק לעיל, ולא להפך.
בימי קדם המילה רואה שימשה כמילה נרדפת לנביא, כנאמר: ”כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה.“ (שמואל א׳ ט, פסוק ט). מאחר והשורש ח־ז־י/ה מקביל לשורש ר־א־י/ה, ועוד במקרא הוא יוחד לראייה נבואית (כמו המילים מחזה וחזיון), התחלף השורש במילה זו מהשורש ר־א־י/ה לשורש ח־ז־י/ה.
