מקור המילה הוא בספר תהילים בפסוק: ”יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שׂנְאֵי צִיּוֹן. יִהְיוּ כַּחֲצִיר גַּגּוֹת שֶׁקַּדְמַת שָׁלַף יָבֵשׁ.“ (תהלים קכט, פסוקים ה–ו) פירוש המילה על פי המפרשים (אבן עזרא וכדו') וההקשר הוא שעוד טרם נביטת הגבעול מן האדמה- פעולה המכונה שְׁלִיפָה-"שָׁלַף"- הוא יתייבש. ממקור זה נגזרה ההטיה העברית המודרנית למילה - שֶׁלֶף, שְׁלָפִים- ככינוי לגבעולים יבשים שנותרו בשדה אחרי הקציר.
פרופסור שמואל ייבין ייחס קשר גזרוני לתיבת "סנפ" המופיעה בלשון מצרית קדומה . בלשון קופטית ("סנוף" ⲥⲛⲟⲩϥ) בהוראת אשתקד,שנה שעברה ,מתקשר עם המונח המקראי שלף (=חיטים מאשתקד שנשארו בשדה) . בערבית - שֲׁאף شاف גם בהוראת מזג אוויר חמים ונעים [1].
, מאת לאה גולדברג)