”ואחרי שהיו לו הרבה נכסים, שדות ויערים עסק כל היום בציד. כל עולמו עמד רק על שני דברים: על קני־הרובה ועל הכלבים.“ (רבי דוב, מאת שלום עליכם, בפרויקט בן יהודה)
שמו של כלי הנשק בא לו מהפסוק המקראי ”וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת“ (בראשית כא, פסוק כ). אמנם שם ככל הנראה הוא פועל בינוני, בהוראת ירייה (ראה רב), או פועל בינוני של רבה במשמעות גידול ולימוד.
בתחילה עשו הסופרים העבריים שימוש בצירוף "קנה־רובה" לתיאור כלי הנשק. על כך כתבאליעזר בן יהודה בעיתון "הצבי" בשנת 1896: "וכלי־הזין עודם מתענגים על רוב כבוד, ואפילו הכותב עברית, הרחוק מכל ענייני מלחמה ונשק, אנוס תדיר להזכיר את שם כלי הזין היותר רגיל; אך שם עברי לא קורא להילד הזה בהיוולדו, ובנחיצות גדולה החליטו הסופרים והרכיבו שתי מלים, ועשו מזה שם 'קנה רובה'. השם הזה, או הרכבת שני השמות האלה, כל־כך זרה לאוזן עברי, ככל ממזר בצורתו ומראהו, עד כי בכל פעם שבא הדבר לידינו להשתמש בו הנפש סולדת ממנו. ואין אנו יודעים מה לעשות בו ואיך להשתמש בו במספר רבים, איך לרככו ולהטותו לפי הצורך. האדון ילין, שהוא אחד מהמעטים אשר לו חוש דק בעבריות הלשון, הרגיש בזה והציע כמדומנו בהמליץ להשתמש בהשם 'רובה' לבדו. אבל, אפילו אם נניח כי לשורש ר־ב־ה יש באמת גם משמעת ירה חץ וכדומה, גם אז המשקל רובה יותר נאות להאדם ולא להכלי."
רשב"ם: "רובה קשת - מושך בקשת. ושני גזרות הן. "וימררוהו ורבו" [ברא' מט, כג] וגם "יסבו עלי רביו" [איוב טז, יג] מלשון רבב, כמו סובו מן סבב, שומו שמים מן שמם, דומו יושבי אי מן דממה דקה, כולם נכפלים באות אחרונה; אבל רובה מגזרת רבה [וכמו] עשה בנה קנה שיאמר עושה בונה קונה."
רמב"ן: "רובה קשת - בעבור היות קשת תואר אמרו כי "רובה" הוא המורה החצים, מלשון יסבו עלי רביו (איוב טז, יג), וימררוהו ורבו (ברא' מט, כג), "וקשת" הוא העושה הקשתות. ויותר נכון "שרובה" הוא המורה, ויאמר על המורה החצים ועל משליך האבנים וזולתם, כאשר יאמר אשר יריתי ביני וביניך (ברא' לא, נא), ולכן יתאר אותו פעם אחרת כי הוא קשת. וכן וימצאוהו המורים אנשים בקשת (ש"א לא ג)."
לערך העוסק ברוּבָּהּ, הרוב שלה; ראו רוב.
ערך בוויקיפדיה: רובה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רובים