מתוך ויקימילון, מיזם רב לשוני ליצירת מילון חופשי שיתופי.
| ניתוח דקדוקי |
| כתיב מלא | צריחה |
| הגייה* | tzrikha |
| חלק דיבר | שם־עצם |
| מין | נקבה |
| שורש | צ־ר־ח |
| דרך תצורה | משקל קְטִילָה |
| נטיות | ר׳ צְרִיחוֹת; צְרִיחַת־, ר׳ צְרִיחוֹת־ |
- לשון ימי הביניים השמעת קול חזק, חד וצורם על ידי אדם או בעל חיים; צעקה חזקה שיש בה בדרך כלל הבעת רגש כגון בהלה, כאב, כעס, פחד או שמחה.
- בְּרׂב עֲוֹנֵינוּ כָּבְדוּ אֲנָחוֹת, גְּזֵרוֹת עָצְמוּ וּצְרִיחוֹת (אָתָאנוּ, סליחות י"ז בתמוז)
- ”צְרִיחוֹת שֶׁצָרַחְתִּי נוֹאֶשֶׁת, כּוֹאֶבֶת, / בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן“ (סֵפֶר שִׁירַי, מאת רחל המשוררת, בפרויקט בן יהודה)
- ”צִנַּת בּׂקֶר, צְרִיחַת עוֹרֵב / הֶעִירוּנִי - וָאִיקָצָה“ (מִשִּׁירֵי הַחׂרֶף א-ה, מאת ח"נ ביאליק, בפרויקט בן יהודה)
- "אֶל מִתַּחַת תַּחְתֵיהֶם זָחוֹל נִזְחַל / בִּצְרִיחָה קָפַץ הַזּוּג, אוּלַי נִבְהַל" (כָּכָה סְתָם
, מאת ע' הלל)
