הביטוי מופיע לראשונה בלשון חכמים, אלא שמשמעותו אז הייתה "מחליף המצליח להשתוות לקודמו".
לדוגמה, במסכת כתובות דנה הגמרא בהורשת תפקיד הנשיא מרבי יהודה הנשיא לבנו הבכור רבן גמליאל. אחד החכמים סובר שישנה הורשה אוטומטית של התפקיד לבן הבכור, ומביא ראיה מהפסוק ”וְאֶת הַמַּמְלָכָה נָתַן לִיהוֹרָם כִּי הוּא הַבְּכוֹר“ (דברי הימים ב׳ כא, פסוק ג). אלא שעל כך משיבים ”ההוא ממלא מקום אבותיו הוה, ורבן גמליאל אינו ממלא מקום אבותיו הוה“ (בבלי, מסכת כתובות – דף קג, עמוד ב). כלומר, אין הקבלה בין המקרים, שכן יהורם הגיע לדרגת אביו, אך רבן גמליאל אינו מגיע לדרגת רבי יהודה הנשיא.
כותב על כך יוחנן ברויאר[1].: "[...] פירוש 'ממלא מקום אבותיו' הוא שהבן צריך למלא את כל מקומו של האב, [...] הפועל ממלא משמש כאן איפה בהוראתו הרגילה, שהוא מציין בה את תפיסת כל מילואו של השטח"
בהתווספות אותיות השימוש לשורש זה, כאשר ניטה בצורת המקור, מאופיין בתנועת חולם; בִּמְלֹאת, לִמְלֹאת, כִּמְלֹאת וכו'...
"בבניין קל בשורשים טמ"א, יר"א, מל"א, צמ"א, שׂנ"א – ע' הפועל מנוקדת בצירי בצורת עבר נסתר (צורת העבר שווה לצורת הבינוני). למשל: יָרֵא, צָמֵא, ובצורות עבר בגוף הראשון והשני, כגון צָמֵאתִי, מָלֵאתָ, שְׂנֵאתֶם"-החלטות האקדמיה בדבר פעלים מגזרת נל"א
