עברית חדשה מגוון המאפיינים והתכונות הנוגעים להבחנה בין גברים ונשים, בדגש על מאפיינים ותכונות שאינם נוגעים למינו הביולוגי של האדם (למשל, מאפיינים תרבותיים ותכונות חברתיות).
בישראל קיימים כמה מוסדות לימוד המציעים לימודי מגדר.
"בשיח הציבורי והמשפטי בישראל הומשגה ... סרבנות־המצפון כתופעה 'גברית', הן מבחינת מיהות הדמויות המזוהות עימה והן מבחינת הערכים שהיא מבטאת ומייצגת. הבניה מוטת־מגדר זו של תופעת סרבנות־המצפון העלימה לא רק את סרבניות־המצפון הישראליות כקבוצה רלוונטית לדיון בסרבנות־מצפון, אלא גם את ההקשר הפמיניסטי־הנשי הרחב יותר שבמסגרתו חשוב להבין ולנתח תפיסות אידיאולוגיות שבמרכזן פציפיזם והתנגדות לאלימות" ("על מצפון, מגדר ושוויון", נויה רימלט)
חידושה של ורדה ביקוביצקי, לשעבר ראש מִנהל התלמידים בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל-אביב. ביקוביצקי חידשה את המילה בשנות התשעים של המאה העשרים במסגרת הדיונים שהתקיימו באוניברסיטת תל-אביב על כינויה של חטיבת הלימודים שנקראה בעבר "החטיבה ללימודי נשים ולהבדלים בין המינים".[1] ביקוביצקי חידשה את המילה על משקל מִגְזָר ותוך שימוש בשורש ג־ד־ר, הן כדי לשמר קרבה צלילית למונח הלועזי gender והן כדי ליצור קרבה אל המילים גָּדֵר (במשמעות גבול) והַגְדָּרָה, בהתבסס על התפיסה כי "גבולות המגדר ומשמעותם מוגדרים חברתית" (תשמו''ץ).[2] כבר באמצע שנות התשעים הפכה 'מִגְדָּר' מילה שגורה, לצדה של 'גֶ'נְדֶר', בשיח האקדמי בישראל.[3] בשנת 1997 היא הובאה בפני מליאת האקדמיה ללשון העברית, על-פי הצעתה של ד"ר חנה הרציג, עמיתתה של ביקוביצקי,[4] וקיבלה גושפנקה רשמית.[5]
↑זיכרונות האקדמיה ללשון העברית, כרך מד-מה-מו, ישיבה רל"ג, עמ' 88-85 (2001). בשנת 2002 ערערו על אישורה של המילה שניים מחברי האקדמיה, אך ערעורם נדחה: זיכרונות האקדמיה ללשון העברית, כרך מז-מח-מט, ישיבה רס"ו, עמ' 260-258 (2007).