מהתנ"ך: ”פֶּתִי, יַאֲמִין לְכָל דָּבָר; וְעָרוּם, יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ.“ (משלי יד, פסוק טו). לדעת רוב הפרשנים המשמעות אינה כמו ההבנה המקובלת אלא 'אשור' בהוראת פסיעה ודרך, כלומר החכם מבין מה הדרך הנכונה ללכת בה. משמש כביטוי מליצי בלשון ימי הביניים. א. בן יהודה מוסיף: "...והשתמשו הסופרים בלשון זו כמו לו היה זה מלשון ישר..."
בצורת הֶעבר של בניין קל, מופיעה הטיה עם תנועה חוצצת: ”בִּשְׁנַת אַחַת לְמָלְכוֹ, אֲנִי דָּנִיֵּאל, בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים...“ (דניאל ט, פסוק ב). אולם האקדמיה ללשון העברית פסלה הטיה זו, שורש זה ושורשי ע"וי יוטו בלא תנועה חוצצת בזמן העבר; בָּנוּ, בַּנְתִּי, בַּנְתְּ וכו'...
