אמא
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אִמָּא[עריכה]
ניתוח דקדוקי | |
---|---|
כתיב מלא | אימא |
הגייה* | ima |
חלק דיבר | שם־עצם |
מין | נקבה |
שורש | |
דרך תצורה | |
נטיות | ר׳ אִמָּהוֹת (ראו להלן בסעיף "מידע נוסף") |
- כינוי האם בפי ילדיה.
- "אימא, איפה אבא?".
- [קבלה] ספירת הבינה
- "אמא עילאה מקבלת את אורה מאבא עילאה, ספירת החכמה של עולם האצילות, ויחד הם נקראים "תרין ריעין דלא מתפרשין".
- מילת קריאה הנפלטת בעת זעקת פחד.
- אימא, הבהלת אותי!
גיזרון[עריכה]
- מארמית: אִימָּא. אל"ף בסוף מילה בארמית משמשת כה"א הידיעה בעברית. מכאן: ארעא = הארץ, אורייתא = התורה, סייפא = הסוף ואימא = האם.
- בשפות רבות השם 'אימא' מבוטא בצורות דומות: אם, מה, ממה, מאטר, מאמי וכדומה. הדמיון נובע, כנראה, מצליל דומה של הצמדת השפתיים והוצאת הקול מהאף.[1]
צירופים[עריכה]
נגזרות[עריכה]
מילים נרדפות[עריכה]
תרגום[עריכה]
- אנגלית: mum, mummy, mother
- גרמנית: Mutter
- איטלקית: Mamma
- רומנית: Mamă
- לטינית: Mater
- ערבית: أمّاه
- רוסית: мама
מידע נוסף[עריכה]
- לפי כללי האקדמיה ללשון העברית, מילים ארמיות ממין נקבה נכתבות בעברית בה"א בסופן (למשל: דוגמה, סדנה). מכלל זה יוצאות המילים: סבתא, סבא, אימא, אבא.
- שאילת המילים מהארמית בתבנית זו מקשה על הטייתן ברבים. האקדמיה מעדיפה חזרה לצורת העברית בצורת הרבים: אבות, אמהות, סבים, סבתות.
- באופן דומה, הוספת ה"א הידיעה למילה ארמית מיודעת אינה תקינה. למשל, "אימא" היא מילה מיודעת, ו"האימא" היא יידוע כפול.[2] צורת הידוע בעברית היא "האב", "האם", "הסב", "הַסָּבָה".
- לפי כללי האקדמיה ללשון העברית לכתיב חסר ניקוד, יש לכתוב "אימא", אך הכתיב המקובל יותר בציבור הוא "אמא".
ראו גם[עריכה]
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ רומן יעקבסון (1962) "למה מאמה ופאפה? כתבים נבחרים במחקרים פונולוגיים, כרך א', הוצאת מוטון בעיר האג. עמודים 538-545 (אנגלית)
- ↑ (ראו למשל: בחוברת "אַל תֹּאמַר - אֱמֹר. השגיאות השגורות בדבור" של ועד הלשון העברית, ירושלים תרע"א.