אמא

אִמָּא

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	אימא
הגייה*	ima
חלק דיבר	שם־עצם
מין	נקבה
שורש
דרך תצורה
נטיות	ר׳ אִמָּהוֹת (ראו להלן בסעיף "מידע נוסף")

1. כינוי האם בפי ילדיה.

   • "אימא, איפה אבא?".

2. [קבלה] ספירת הבינה

   • "אמא עילאה מקבלת את אורה מאבא עילאה, ספירת החכמה של עולם האצילות, ויחד הם נקראים "תרין ריעין דלא מתפרשין".

3. מילת קריאה הנפלטת בעת זעקת פחד.

   • אימא, הבהלת אותי!

גיזרון

• מארמית: אִימָּא. אל"ף בסוף מילה בארמית משמשת כה"א הידיעה בעברית. מכאן: ארעא = הארץ, אורייתא = התורה, סייפא = הסוף ואימא = האם.
• בשפות רבות השם 'אימא' מבוטא בצורות דומות: אם, מה, ממה, מאטר, מאמי וכדומה. הדמיון נובע, כנראה, מצליל דומה של הצמדת השפתיים והוצאת הקול מהאף.

צירופים

• אמא רבתא

נגזרות

• אמאלה
• אמהות
• אמהי

מילים נרדפות

• אם

תרגום

• אנגלית: mum‏, mummy‏, mother
• גרמנית: Mutter‏‏‏‏
• איטלקית: Mamma‏‏‏‏
• רומנית: Mamă‏‏‏‏
• לטינית: Mater‏‏‏‏
• ערבית: أمّاه‏‏‏‏
• רוסית: мама‏‏‏‏

מידע נוסף

• לפי כללי האקדמיה ללשון העברית, מילים ארמיות ממין נקבה נכתבות בעברית בה"א בסופן (למשל: דוגמה, סדנה). מכלל זה יוצאות המילים: סבתא, סבא, אימא, אבא.
• שאילת המילים מהארמית בתבנית זו מקשה על הטייתן ברבים. האקדמיה מעדיפה חזרה לצורת העברית בצורת הרבים: אבות, אמהות, סבים, סבתות.
• באופן דומה, הוספת ה"א הידיעה למילה ארמית מיודעת אינה תקינה. למשל, "אימא" היא מילה מיודעת, ו"האימא" היא יידוע כפול. צורת הידוע בעברית היא "האב", "האם", "הסב", "הַסָּבָה".
• לפי כללי האקדמיה ללשון העברית לכתיב חסר ניקוד, יש לכתוב "אימא", אך הכתיב המקובל יותר בציבור הוא "אמא".

ראו גם

• אבא