אמורים

אֵמוּרִים

לשון חז"ל [הלכה] חלקים פנימיים בבהמת קרבן שאסורים באכילה ומצווים להקטירם על המזבח.
- ”בָּא לוֹ אֵצֶל פָּר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִין; קְרָעָן וְהוֹצִיא אֶת אֵמוּרֵיהֶן, נְתָנָן בַּמָּגִיס וְהִקְטִירָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.“ (משנה, מסכת יומא – פרק ו, משנה ז)
- ”בִשְׁלֹשָׁה פְרָקִים בַּשָּׁנָה הָיוּ כָּל הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁווֹת בְּאֵמוּרֵי הָרְגָלִים, וּבְחִלּוּק לֶחֶם הַפָּנִים.“ (משנה, מסכת סוכה – פרק ה, משנה ז)
- ” אֵבְרֵי עוֹלָה קוֹדְמִין לְאֵמוּרֵי חַטָּאת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כָּלִיל לָאִשִּׁים.“ (משנה, מסכת זבחים – פרק י, משנה ב)

גיזרון לא ידוע. יש המקשרים להִמְרִיא בהוראת: הלעיט. ויש מקשרים ל ”אִמְּרִין“ (עזרא ו, פסוק ט) – כבשים^[^{דרוש מקור}^].

רבי נתן מרומי (הערוך, מר 2.): "למה נקראו החלבים אימורים שהן מורים ואדונים על כל האברים ועולים על גבי המזבח לחלק אדון העולם" (כלומר גזור מ'מַר' בהוראת: 'אדון').
רמב"ם (הקדמה לסדר קדשים) – "וכל אלו נקראין אמורין. כלומר הדברים שצוה להקטירם" (כלומר האמורים בציווי).