ספת

סָפַת[עריכה]

לשון חז"ל (א) חתך, קצץ, ביתר (וּבִפְרָט: דְּבַר מַאֲכָל); החליק קצוות של דבר, קָטַם עָקֳצָיו. (ב) חתך לפלחים וטבל במלח.
- ”הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: הֵילָךְ אִסָּר זֶה – בְּעֶשֶׂר תְּאֵנִים שֶׁאָבוֹר לִי, בּוֹרֵר וְאוֹכֵל; בְּאֶשְׁכּוֹל שֶׁאָבוֹר לִי, מְגַרְגֵּר וְאוֹכֵל; בְּרִמּוֹן שֶׁאָבוֹר לִי, פּוֹרֵט וְאוֹכֵל; בְּאַבַטִּיחַ שֶׁאָבוֹר לִי, סוֹפֵת וְאוֹכֵל.“ (משנה, מסכת מעשרות – פרק ב, משנה ו)
- ”חבית שנשברה היא ושבריה ניטלין בשבת ולא יספות שבר ולא יסמוך בה כרעי המטה ולא יכסה בה את הכלים“ (תוספתא, מסכת שבת – פרק יד, הלכה ב)
- ”הזית שפצעו בידים טמאות, לא הוכשר; סופתו במלח, ולא הוכשר; שמן, ר' יהודה אומר הוכשר.“ (תוספתא, מסכת טהרות – פרק י, הלכה ז)
- ”בלה ונשתייר בו רחבו מלמעלה, טמא; רחבו מלמטה, טהור; ספת הימנו ועשה חוליא לתכשיט, טמאה.“ (תוספתא, מסכת כלים/בבא מציעא – פרק ג, הלכה א)

מופיעה גם כשם עצם בלשונות: חיתית, בהגיית אישפַּתר (𒅖𒉺𒀀𒋻) בהוראת חנית. יוונית-עתיקה, בהגיית: סְפָּתִּ (σπᾰ́θη) בהוראת להב עשוי מתכת או עץ. וכך גם במשנה בה מופיעה תיבת:'אספתי' בהוראת 'חרב'- ”העושה מקום לקנה, ולאספתי, ולנר, שעורו כל שהוא כדברי בית שמאי“ (משנה, מסכת אהלות – פרק יג, משנה ד)
ארמית: "סָָפִי", חתך, בצע דבר מאכל: ”מִי קָא סָפוּ לָךְ מֵאַלְיָה“ (בבלי, מסכת פסחים – דף ג, עמוד ב); רש"י מפרש (כנראה בשגגה), ס-פ-ת כמקביל א-כ-ל: "כלום נתנים לך מן האליה לאכול". ”ספת לה צואה“ (בבלי, מסכת עבודה זרה – דף נ, עמוד ב), רש"י מפרש: האכילָהּ.

במשנה מעשרות: רמב"ם: לעט^[1]. ר"ע ברטנורא ונוספים, כמשמעות 1. חתך. בתוספתא טהרות: ר"ש מקוצי: פוצע-מבקע מעט את הזיתים כדי שידבק בהם המלח. (כלומר שזו תכלית כוונת הסופת את הזיתים ולא משמעות המילה ספיתה)