מתוך ויקימילון, מיזם רב לשוני ליצירת מילון חופשי שיתופי.
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
ניתוח דקדוקי
כתיב מלא
סימן
הגייה *
siman
חלק דיבר
שם־עצם
מין
זכר
שורש
ס־מ־ן , שלמים
דרך תצורה
נטיות
ר׳ סִימָנִים
תו , אות ; צורה פשוטה כתובה או חרותה, לזהוי הכותב, וגם צורה טבעית או מלאכותית, לציון מקום, או לזהוי חפץ.
סימן מסחרי רשום מוגן על פי החוק.
מי שלא ידע קרוא וכתוב חתם בסימן צלב או בסימן X (1).
צורות או מאפינים אחרים הנתפסים בחושים ומאפשרים זהוי והכרת מצבם של אדם, בעל חיים, צמח, או חפץ.
”דאתיא סימני נערות הוי זבינא דלא אתיא סימני נערות לא הוי זבינה זבינא.“ (בבלי, מסכת קידושין – דף ד, עמוד א )
תמצא את הבית לפי סימן של שני ברושים ליד הכביש.
”אבן טוען היתה בירושלים כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם זה עומד ומכריז וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה. “ (בבלי, מסכת בבא מציעא – דף כח, עמוד ב )
אות או צורה המשמשים להזכיר דבר, או להביע דבר.
רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים : דְּצַ"ךְ עַדַ"שׁ בְּאַחַ"ב. הגדה של פסח
תופעה או ארוע המקדימים ארוע אחר, אות.
”המתעטש בתפלתו סימן יפה לו כשם שעושים לו נחת רוח מלמטה כך עושין לו נחת רוח מלמעלה.“ (בבלי, מסכת ברכות – דף כד, עמוד ב )
חשרת ענני הסערה היתה סימן לבאות.
(ספרות ) פרק בספר.
שולחן ערוך סימן רע"ג סעיף ב
[עממי] (יהדות תימן) פאת הראש ארוכה ומסוסלת
לשון חז"ל מיוונית: σημεῖον (semeion), אותה משמעות.
מילים נרדפות [ עריכה ]
השורש סמן
השורש ס־מ־ן הוא שורש מגזרת השלמים .
ניתוח דקדוקי לשורש
משמעות עיקרית
גזרה
הופיע לראשונה בלשון
נטיות הפעלים [ עריכה ]
ס-מ-ן
עבר
הווה/בינוני
עתיד
ציווי
שם הפועל
קַל
-אין-
-אין-
-אין-
-אין-
-אין-
נִפְעַל
-אין-
-אין-
-אין-
-אין-
-אין-
הִפְעִיל
-אין-
-אין-
-אין-
-אין-
-אין-
הֻפְעַל
-אין-
-אין-
-אין-
-אין-
-אין-
פִּעֵל
סִמֵּן
מְסַמֵּן
יְסַמֵּן
סַמֵּן
לסַמֵּן
פֻּעַל
סֻמַּן
מְסֻמָּן
יְסֻמַּן
-אין-
-אין-
הִתְפַּעֵל
הִסְתַּמֵּן
מִסְתַּמֵּן
יִסְתַּמֵּן
הִסְתַּמֵּן
לְהִסְתַּמֵּן
ניתוח דקדוקי
כתיב מלא
סימן
הגייה *
siman
חלק דיבר
שם־עצם
מין
זכר
שורש
ס־מ־י/ה
דרך תצורה
נטיות
י׳ סִימָא
מארמית: לשון רבים; מטמונים או אוצרות, בדרך כלל של כסף.
”אֱלָהֲכוֹן וֵאלָהָא דַּאֲבוּכוֹן יְהַב לְכוֹן סִימָן בְּטוּעְנֵיכוֹן“ (אונקלוס על בראשית מג – פסוק כג )
”שִׁבְטַיָּא דְּיִשְׂרָאֵל לְטוּר בֵּית מַקְדְּשָׁא יִתְכַּנְשׁוּן תַּמָּן יִכְּסוּן נִכְסַת קוּדְשִׁין לְרַעֲוָא אֲרֵי נִכְסֵי עַמְמַיָּא יֵיכְלוּן וְסִימָן דְּמִטַּמְרָן בְּחָלָא מִתְגַּלְיָן לְהוֹן“ (אונקלוס על דברים לג – פסוק יט )
"וְאֶתֵּן לָךְ אוֹצְרִין דַחֲשׁוֹךְ וְסִימָן דְמִטַמְרָן" (תרגום יונתן, ישעיה מה, ג )
משורש ס־מ־י/ה הארמי שמשמעו נסתר, כמו: ”אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין“ (בבלי, מסכת תענית – דף ח, עמוד ב ) . בלשון יחיד "סִימָא" או "סימתא"[1] , כמו: ”אמרי אינשי: סבא בביתא פאחא בביתא, סבתא בביתא סימא בביתא“ (בבלי, מסכת ערכין – דף יט, עמוד א ) . בתרגומים הארמיים לספרי אמ"ת משמש כתרגום של כסף , אולי בהשאלה; כגון: טַעֲוָן דְעַמְמַיָא סִימָא וּדְהָבָא תרגום תהילים, קלה ט . לדעת ח"י קוהוט (ערוך השלם, סם2 ) מקור המילה בפרסית.
הערות שוליים [ עריכה ]
↑ כגון: "ואשכחית בגוה סימתא" (בראשית רבה לג ) . אמנם ח"י קוהוט (ערוך השלם, סם2) אמר שעדיף לגרוס "סימא".