”כי ביום הדין, מוּל סכנת הטמיון, יפשוט המשטר הרכושני את כל האיצטלות המפוארות שלו וייכנס לקרב האחרון בעד קיומו“ (אחד במאי 1932, מאת משה בילינסון, בפרויקט בן יהודה)
”ואם ביום החמִישִׁי, יום־הדין בחדר, נמצאו בכל זאת בין התינוקות כאלה, שאמרו את ה"חִבּוּר" ביחידות כשורה – אין זה אלא מעשה נסים“ (ספיח, מאת חיים נחמן ביאליק, בפרויקט בן יהודה)
צירוף המורכב מן המילים יום + ה' הידיעה + דין. הצירוף אינו מופיע במקרא, אך את הפסוקים ”תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ; כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב“ (תהלים פא, פסוקים ד–ה) פירשו חז"ל באופן הבא: ”באחד בתשרי ראש השנה לשנים, למאי הלכתא? [...] רב נחמן בר יצחק אמר: לדין. דכתיב (דברים יא, פסוק יב) מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה – מראשית השנה נידון מה יהא בסופה. ממאי דתשרי הוא - דכתיב (תהלים פא, פסוק ד) תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ, איזהו חג שהחדש מתכסה בו - הוי אומר זה ראש השנה וכתיב (תהלים פא, פסוק ה) כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב“ (בבלי, מסכת ראש השנה – דף ח, עמוד א). פירוש זה מציג את האמונה הרווחת במסורת היהודית, שלפיה בין ראש השנה ליום הכיפורים-במהלכם של עשרת ימי תשובה, עומדים בני האדם למשפט בפני אלוהים.
בבניין קל הנטייה מותרת לפי שתי דרכים- לפי ע"ו או לפי ע"י, דהיינו: לָדוּן וְגַם לָדִין, אָדוּן וְגַם אָדִין, תָּדֹנָּה וְגַם תָּדֵנָּה, דּוּנוּ וְגַם דִּינוּ וכולי (במקורות ניטה בייחוד לפי ד־י־ן).
בבניין התפעל הנטייה נעשית בהידמות הדל"ת לתי"ו או בלעדיה, דהיינו: לְהִתְדַּיֵּן אוֹ לְהִדַּיֵּן, תִּתְדַּיְּנִי אוֹ תִּדַּיְּנִי, מִתְדַּיְּנִים אוֹ מִדַּיְּנִים וכלי.
בבניין נפעל קיימות שתי דרכֵי הטיה: המקראית- נָדוֹן או התלמודית- נִדּוֹן. ההבדל ניכר רק בעבר ובבינוני, יתר הנטיות מזדהות.
ערך בוויקיפדיה: יום הדין