מקור הפועל במקרא במשמעות הראשונה, המשמעות השנייה מקורה בתלמוד.
יתר על כן, את השורש ד-י-ן אנו מוצאין במילות שפות שמיות רבות שמשמעותן סַבָּה את המשמעויות העבריות, כגון: ערבית- مَدِين (אדם העומד לדין); אכדית- dinu (משפט, דין); ארמית- דִּינָא (משפט, דין) ועוד.
בבניין קל הנטייה מותרת לפי שתי דרכים- לפי ע"ו או לפי ע"י, דהיינו: לָדוּן וְגַם לָדִין, אָדוּן וְגַם אָדִין, תָּדֹנָּה וְגַם תָּדֵנָּה, דּוּנוּ וְגַם דִּינוּ וכולי (במקורות ניטה בייחוד לפי ד־י־ן).
בבניין התפעל הנטייה נעשית בהידמות הדל"ת לתי"ו או בלעדיה, דהיינו: לְהִתְדַּיֵּן אוֹ לְהִדַּיֵּן, תִּתְדַּיְּנִי אוֹ תִּדַּיְּנִי, מִתְדַּיְּנִים אוֹ מִדַּיְּנִים וכלי.
בבניין נפעל קיימות שתי דרכֵי הטיה: המקראית- נָדוֹן או התלמודית- נִדּוֹן. ההבדל ניכר רק בעבר ובבינוני, יתר הנטיות מזדהות.
↑כך בימינו. אולם במקורות הפועל ניטה לפי השורש די"ן, למשל: ”יְהוָה יָדִין עַמִּים“ (תהילים ז, פסוק ט), ”יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים“ (תהילים ט, פסוק ט). בעברית של ימינו ניתן לראות עדות לכך שהשורש המקורי הוא די"ן ולא דו"ן גם בנטיית השורש בבניינים הכבדים: דִּיֵּן, הִדַּיֵּן וכן בשמות דִּין וְ-דַּיָּן.
