מקור הפועל במקרא במשמעות הראשונה, המשמעות השנייה מקורה בתלמוד.
יתר על כן, את השורש ד-י-ן אנו מוצאין במילות שפות שמיות רבות שמשמעותן סַבָּה את המשמעויות העבריות, כגון: ערבית- مَدِين (אדם העומד לדין); אכדית- dinu (משפט, דין); ארמית- דִּינָא (משפט, דין) ועוד.
בבניין קל הנטייה מותרת לפי שתי דרכים- לפי ע"ו או לפי ע"י, דהיינו: לָדוּן וְגַם לָדִין, אָדוּן וְגַם אָדִין, תָּדֹנָּה וְגַם תָּדֵנָּה, דּוּנוּ וְגַם דִּינוּ וכולי (במקורות ניטה בייחוד לפי ד־י־ן).
בבניין התפעל הנטייה נעשית בהידמות הדל"ת לתי"ו או בלעדיה, דהיינו: לְהִתְדַּיֵּן אוֹ לְהִדַּיֵּן, תִּתְדַּיְּנִי אוֹ תִּדַּיְּנִי, מִתְדַּיְּנִים אוֹ מִדַּיְּנִים וכלי.
בבניין נפעל קיימות שתי דרכֵי הטיה: המקראית- נָדוֹן או התלמודית- נִדּוֹן. ההבדל ניכר רק בעבר ובבינוני, יתר הנטיות מזדהות.
