הצירוף פרי הדר מופיע פעם אחת במקרא, בהקשר למצוות חג הסוכות: ”וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר“ (ויקרא כג, פסוק מ). בהבנה הפשוטה אין הכוונה לפרי מסוים אלא לפרי יפה או לפרי של עץ יפה.[1]
חז"ל (סוכה לה ע"א) זיהו את פרי ההדר עם האתרוג, והביאו לכך מספר אסמכתאות. ע"פ זיהוי זה התקבל השם לסוג הפירות.
יש המערערים על זהוי עץ הדר המקראי עם עצי ההדר המוכרים לנו כיום, בטענה שפירות ההדר מקורן מדרום-מזרח אסיה, והגיעו לארץ רק בתקופה הפרסית.[2] אמנם נמצאו עדויות ארכיאולוגיות לאתרוגים המתוארכות לאלף השני לפנה"ס במצרים[3] בקפריסין[4], וגם בירושלים נמצאו שרידי אבקנים של אתרוג באתר המתוארך לתקופת חזקיהו (המאה ה8 לפנה"ס).[5]
יש שזיהו את פרי ההדר עם האצטרובל, פרי הארז.[6] לטענתם במילה "הָדָר" הה' היא ה' הידיעה, מכיוון שבדרך כלל נוספת ה' הידיעה לשמות עצים במקרא, כגון "עֵץ הַזַּיִת" (חגי ב,יט), "עֵץ הַגֶּפֶן" (יחזקאל טו,ב), ואילו הה' מגוף השם היה צריך לומר "פְּרִי עֵץ הֶהָדָר". אם כן שם העץ הוא "דָּר", מסנסקריט: दारु (dā́ru) - עץ, בול עץ (מפרוטו-הודו-איראנית: dā́ru - עץ), ובייחוד: देवदारु (devadāru) - מילולית: עץ קדוש, שמו של הארז ההימלאי ששימש לפולחן בהודו (השוו גם לשמו הלטיני של הארז - Cedar). יש שחיזקו זיהוי זה בכך שהאצטרובל שימש בבבל לפולחן פריון יחד עם ענפי התמר.[7] הקושי עם זיהוי זה שלא נמצא באכדית רמז לשם "דר" לעץ הארז בהקשר פולחני, ואם הפולחן הגיע לישראל דרך בבל היה מתבקש למצוא רמז לשם זה באכדית. בנוסף יש לציין שבמקרא הארז אינו נחשב כעץ פרי, השוו: ”עֵץ פְּרִי וְכׇל אֲרָזִים“ (תהלים קמח, פסוק ט). בנוסף, לא תמיד שמות עצי פרי מופיעים עם ה' הידיעה במקרא, השוו: "וְלָקַח לַמִּטַּהֵר.. וְעֵץ אֶרֶז" (ויקרא יד,ד).
החוקר יצחק קולר מזהה את "עץ הדר" המקראי עם עץ הזית בשל תיאוריו במקרא כבעל הוד והדר - "כַזַּיִת הוֹדוֹ, וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן" (הושע יד,ז). וגם: "זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר", (ירמיהו יא,טז).[8]
↑האגיפטולוג ויקטור לורט טען שזיהה תיאורים של אתרוג בקבר במצרים מהמאה ה12 לפנה"ס, ובמקדש מימי תחותמס השלישי מהמאה ה15 לפנה"ס. מובא ב: Journal of the Royal Horticultural Society 16, 1893.
↑H Hjelmqist, the Economic Plants and Weeds from Bronze Age in Cyprus, in: Hala Sultan Tekke no. 5, 1979, pp. 110-133. מובא אצל נ' ליפשיץ, ג' ביגר, שם עמ'32.