המילה משותפת גם לסורית: ܚܘܼܠܕܵܐ (חוּלְדָא), ערבית: خُلْد (חֻ'לְד) - חפרפרת. משפות שמיות אחרות נראה שמשמעות השורש חל"ד היא: זחילה, השוו לאכדית: ḫillutu - זחילה; סורית: ܚܠܵܕܵܐ (חְלָדָא) - לזחול. אחרים פירשו את הוראת השורש בעברית: 'חתר באדמה, חפר'.[1] אפשר אולי לתמוך פרשנות זו בהשוואה לאכדית: ḫalīdu - מחילה; ḫaltu - בור.
חוקרים רבים זיהו את החיה המקראית עם החיה נקראת כיום 'חולד'.[2] רס"ג ואבן ג'אנח זיהו עם החפרפרת, אמנם היא אינה נפוצה בסביבות ישראל. ולדעת רוב התרגומים והמפרשים השם מתייחס למשפחת הסמוריים; כך בתרגום השבעים: galéē) γαλέη), ובוולגטה: mustela. יש אומרים שהכוונה לחמוס הבית.[3]
1. לדעת רוב המפרשים הוראתה: זמן, משך, ובייחוד לציון הארעיות של החיים. יש המקשרים לשורש חד"ל ע"פ סיכול עיצורים (וראו בסעיף הבא).[1] יש מפרשים שהכוונה: קיום,[2] בדומה לערבית: خَلَدَ (חַ'לַדַ) - נצחי, נשאר.
2. מופיע פעם אחת בסיכול אותיות "חדל": ”אָמַרְתִּי לֹא אֶרְאֶה יָהּ יָהּ בְּאֶרֶץ הַחַיִּים, לֹא אַבִּיט אָדָם עוֹד עִם יוֹשְׁבֵי חָדֶל.“ (ישעיהו לח, פסוק יא) יש המפרשים גם כאן שהוא בהוראת: זמני, ו"אנשי חלד" הם האנשים שחיים זמן מוגבל.[3] אמנם בשני המקומות מסתבר ע"פ התקבולת שהכוונה ל"ארץ".[4] ייתכן שיש קשר בין שתי המשמעויות, שה"חלד" הוא המקום שבו חיים, בדומה ליקום שבו קיימים.