התיאש

הִתְיָאֵשׁ

לשון חז"ל איבד תקוה; חדל ממאמציו כיוון שפגה אמונתו בדבר.
- ”נָטְלוּ מוֹכְסִין אֶת חֲמוֹרוֹ וְנָתְנוּ לוֹ חֲמוֹר אַחֵר, גָּזְלוּ לִסְטִים אֶת כְּסוּתוֹ וְנָתְנוּ לוֹ כְסוּת אַחֶרֶת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהַבְּעָלִים מִתְיָאֲשִׁין מֵהֶן; הַמַּצִּיל מִן הַנָּהָר אוֹ מִן הַגַּיִס אוֹ מִן הַלִּסְטִים, אִם נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ.“ (משנה, מסכת בבא קמא – פרק י, משנה ב)
- ”נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר, הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע, וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת.“ (משנה, מסכת אבות – פרק א, משנה ז)

לשון חז"ל משורש מקראי. בערבית אותו שורש באותה משמעות: يَئِسَ (הגייה: יַאִסַ).

השורש י־א־שׁ הוא שורש מגזרת נפ"יו

שים לב-עה"פ גרונית.