”רבי יונתן בן שאול אומר: רודף אחר חבירו להורגו ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל - נהרג עליו“ (בבלי, מסכת סנהדרין – דף נז, עמוד א).
"הכדור והפקעת של גמי שנתנן על פי החבית... לא הציל [מטומאה] עד שימרח מלמעלן ומלמטן - כלים י׳ ד'" (אוצר מאמרי הלכה - חלק א', עמוד רס"ה, 2289, באתר HebrewBooks).
השורש נצל (להציל, לנצל, להתנצל) קשור בלקיחה של משהו ממקומו. בתורה נאמר על בני ישראל: ”וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם“ (שמות יב, פסוק לו), כלומר: לוקחים מהם כלים (ולא במטרה להשיב). בהמשך נכתב ”וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם“ (שמות לג, פסוק ו) - כלומר: הסירו מעצמם את התכשיטים (בבניין התפעל הפעלים לרוב חוזרים אל מבצע הפעולה). הפועל 'הִצִּיל' הוא בבניין הפעיל, שהוא בניין פעיל, ומשמעותו: הסיר ממישהו את הסכנה, לקחו מהסכנה שבה הוא נמצא[3].
רש"י מסביר בכמה מקומות בתורה (כגון בבראשית פרק לא פסוק ט) כי כל "הצלה" לשון הפרשה [הבדלה], כגון: "ויצל אלהים את־מקנה אביכם ויתן־לי" (שם), שהכוונה שאלוקים הפריש מלבן חלק ממקנהו ונתנו ליעקב. גם "וינצלו את מצרים", הפסוק אשר הוזכר לעיל, ניתן להסבירו באורח זה, שבני ישראל הפירשו את כליהם של מצרים מן המצריים, ולקחו אותם לעצמם. לפיכך, אדם שנוצל ע"י אחר, היינו ש"נלקח ושהופרש" [לעיתים באופן מטאפורי או ערטיאלי] דבר מה ממנו.