מאז העמדתו לדין ועד זיכויו הוא עבר שנה וחצי של גיהנום.
”וגיהנום, גיהנום נעשה בבית! משה אינו שוקט עוד, ומירה'לי – זו אינה יכולה כבר לעמוד על רגליה מחמת חולשה ומיחוש-הראש, ושוכבת היא כל היום ופניה כבושים בכר והיא בוכה“ (עסקי משפחה, מאת ש' בן ציון, בפרויקט בן יהודה)
מקור המילה אינו ברור. ייתכן שנשאלה מארמית. בתלמוד הבבלי (עירובין יט ע״א) מתפרשת המילה בזיקה לשם המקום המקראי "גֵּיא בֶן הִנֹּם", עמק סמוך לירושלים, שבו נהגו לעבוד עבודה זרה ולהקריב קרבנות אדם, אולם לא ברור עד כמה אטימולוגיה זו מהימנה, (לעומת הידיעה אודות מנהג היונים להשאיר טפם לחסדי יער שורץ זאבים).
המילה נכנסה לעברית בתקופת לשון חז״ל ונהגתה בתנועת a בהברה הסופית: גהנָּם (gehennam), כפי שאנו לומדים מתוך:
כתבי יד מנוקדים של משנה, תלמוד, סידורים ומחזורים.
צורתה של מילה זו בשפות אחרות, כגון יוונית: geenna) γέεννα), לטינית: gehenna, ערבית: جَهَنَّم (גַ'הַנַּם)
משחק הלשון בתלמוד הבבלי, המפרש את גיהנם ”שהכול יורד לה על עסקי חינם“ (בבלי, מסכת עירובין – דף יט, עמוד א) (בלשון האמוראים בבבל הטשטש ההבדל בין ה״א לחי״ת: הינָם = חינָם).
ההגייה גהנָּם (gehennam) נשתמרה בכל עדות ישראל עד המאה ה־18, ובחלקן ממשיכה הגייה זו להתקיים עד עצם היום הזה, בעיקר בתפילה.
באשכנז, בעקבות עליית קרנה של לשון המקרא במאות ה־17 וה־18 ודחיקת לשון חז״ל, "תיקנו" החכמים את הניקוד במשניות ובסידורי התפילה, והכניסו חולם במקום קמץ, וזאת על סמך האטימולוגיה העממית הנזכרת בתלמוד, ולפיה "גיהנם" היא גלגול של המילה המקראית "גיא בן הנום". ממילא להחלפת הקמץ בחולם לא היתה השפעה על הגיית המילה, משום שבקרב יהודי אשכנז, בעלי ההגייה המלעילית, מתעמעמת התנועה הסופית והיא נהגית תמיד e (גהנֶם).
העובדה כי שתי מילים אלו, "גיהנם" ו־"גיא בן הנום", הן שונות גם במשמען, גם בצורתן, וגם במינן ("גיהנם" בספרות חז״ל היא ממין נקבה) לא מנעה את ההחלפה הגורפת של הניקוד.
כידוע, העברית המודרנית חודשה בהגייה ספרדית על סמך ניקוד אשכנזי, וכך קיבלנו בעברית המודרנית מילת כלאים: מילה שניקודה אשכנזי (אף על פי שמעולם לא נהגתה gehenom באשכנז), והגייתה ספרדית (אף על פי שמעולם לא ננקדה גיהנֹם בספרד).[1]
↑האטימולוגיה של המילה גיהנ(ו)ם נדונה בהרחבה בספרות המחקר בארבעים השנים האחרונות. ראה בעיקר: י' קוטשר, מילים ותולדותיהן, ירושלים תשכ"א, עמ' 66; א' אלדר, מסורת הקריאה הקדם אשכנזית, ירושלים תשל"ט, חלק ב, עמ' 287-286; ש' שרביט, מסכת אבות, עמ' 80; ח"א כהן, "דקדוקי לשון התפילה ומסורות אשכנזיות בלשון חז"ל העולות מהן", לשוננו סב (תשנ"ט), עמ' 269.
