”גם מנהגו לא היה מנהג תלמיד-חכם, דבּוּרוֹ לא היה בנחת עם הבריות, וביחוד עם בני דלת העם, כי אהב לדבּר עמם גבוהה גבוהה ולהוציא עתק מפיו“ (מעלות ומורדות, מאת יהודה ליב גורדון, בפרויקט בן יהודה)
”האיש הזה יודע את עתותי ארצו ואת הליכות הפוליטיקה ומבין את כל המעשים הנעשים שכם אחד על כל הפוחזים והריקים המדברים כל היום גבוהה גבוהה“ (שפילהגן והיהודים, מאת דוד פרישמן, בפרויקט בן יהודה)
מצודת דוד: "אל תרבו תדברו - אמרה נגד פנינה ובניה אל תרבו לדבר דבר גבוהה ר"ל גאוה וגסות וכפלה המלה להורות על גאוה גדולה והתמדתה".
רלב"ג: "אל תרבו תדברו - [...] ובעבור הדברים האלו שאומרים האנשים קצת לקצת אל תרבו לדבר גבוהה גבוהה ודבר חזק בעבור מה שתראו שהגיע לכם מהטוב או שראוי להגיע מצד כחכם ועוצם ידיכם או רוב הצלחתכם או חולשת שכנגדכם או רוע הצלחתם".
רש"י: "אל תרבו תדברו - כל גסי הרוח אשר שעתם מצלחת ובשביל פנינה שהיתה מתגאה עליה היא מדברת לפי פשוטו ולפי דרשו כתרגומו שתרגם יונתן".
בזמן עבר, עתיד, ציווי ומקור - ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) מנוקדת בצירי - כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 58)[1]
ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר מנוקדת בפתח או בשווא: לָקַחַתְּ או לָקַחְתְּ, נִשְׁבַּעַתְּ או נִשְׁבַּעְתְּ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 60)[2]
