בקי

מתוך ויקימילון, מיזם רב לשוני ליצירת מילון חופשי שיתופי.
(הופנה מהדף בקיא)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בָּקִי (גם: בָּקִיא)[עריכה]

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא בקי או בקיא
הגייה* baki
חלק דיבר שם־תואר
מין זכר
שורש ב־ק־י[1]
דרך תצורה משקל קָטִיל
נטיות ר'[2] בְּקִיאִים; נ׳ בְּקִיאָה, נ"ר בְּקִיאוֹת; בְּקִי־, ר׳ בְּקִיאֵי־, נ"ר בְּקִיאוֹת־
  1. לשון חז"ל מצוי היטב, בעל היכרות רבה ועמוקה עם נושא או תחום מסוים.
    • השופט בקי בעיקר בדיני נזיקין, אך לפעמים הוא פוסק גם בדיני עונשין.
    • "ואבי, אף־על־פי שלא למד את המלאכה הזאת מעולם, היה בקי על־פה במסיבות כל האופנים והגלגלים למקטן ועד גדול" ("הזקן", שלום עליכם)
    • ""אם אינו מכיר או שאינו בקי בהלכה ואמר שביתתי במקומי זכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח עגולות"" (משנה עירובין ד ח)
    • "ורבי אליעזר אוסר לפי שאין בקיאים בדקדוקי מצות" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף עו, ע"א)
  2. לשון חז"ל נדיר שקוּל, נוהג ביישוב הדעת.[3]
    • ""ארבעה הם שהקיש הקב"ה על קנקנן ומצאן קדירה שלמימי רגלים, אילו הן אדם וקין ובלעם הרשע ויחזקיהו... אבל יחזקאל נמצא בקי מכולם"" (בראשית רבה יט יא)
  3. לשון חז"ל נדיר יכול או יודע לעשות דבר מה.[4]
    • "תנו רבנן: עמדו בתפלה, אף על פי שיש שם זקן וחכם – אין מורידין לפני התיבה אלא אדם הרגיל... ויש לו נעימה, וקולו ערב, ובקי לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים" (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף טז, ע"א)

גיזרון[עריכה]

  • השורש ב־ק־י מופיע במשמעות "חיפוש" ו"חקירה" בכל ניבי הארמית המזרחית: ܒܩܝ (ב־ק־י) בסורית,[5] ב־ק־י בארמית בבלית[6] וב־ק־א/ב־ק־י במנדעית.[7] עובדה זו, בצירוף הופעתה הראשונה של המילה בעברית בתקופה שבה מילים רבות חדרו אל השפה דרך הארמית, הובילה חוקרים לשער כי בָּקִי נשאלה מארמית.[8] עם זאת, הממצאים שנתגלו במערות קומראן מעידים כי כבר בתקופה מוקדמת יחסית היה השורש שגור בארץ־ישראל. במערה מספר ארבע ובמערה מספר אחת־עשרה נמצאו תרגומים חלקיים של ספר איוב לארמית, אשר שני קטעים נפרדים בהם משתמשים בפעלים משורש ב־ק־י: הקטע שנמצא במערה מספר ארבע (4Q157) חסר מאוד, אך נראה כי הוא מתרגם את המילה תִּפְנֶה שבאחד מפסוקי איוב – "קְרָא נָא הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ וְאֶל מִי מִקְּדֹשִׁים תִּפְנֶה" (איוב ה א) – בתור '[ת]בקה',[9] ואילו הקטע שנמצא במערה מספר אחת־עשרה (11Q10) מתרגם את המילה יַבִּיט שבפסוק אחר – "כָּל אָדָם חָזוּ בוֹ אֱנוֹשׁ יַבִּיט מֵרָחוֹק" (איוב לו כה) – בתור 'יבקון' (בלשון רבים).[10] קטעים אלה מעידים כי השורש הארמי ב־ק־י היה שגור בלשונם של שוכני מדבר יהודה עוד במאה הראשונה לספירה,[11] טרם חתימת המשנה, וכי משמעותו הראשונית הייתה "התבוננות"[12] וממנה התפתחו מאוחר יותר המשמעויות "חיפוש" ו"חקירה".[13] לאור זאת, נראה כי אין יסוד מספק לראות ב-בָּקִי מילה שנשאלה ישירות מארמית ומתקבל יותר על הדעת לראות בה חידוש עברי של התנאים (על יסוד המשקל קָטִיל[14]) שנגזר מן השורש הארמי.[15]

נגזרות[עריכה]

מילים נרדפות[עריכה]

ניגודים[עריכה]

תרגום[עריכה]

   מכיר היטב
   שקול
   יכול

מידע נוסף[עריכה]

  • הצורה בָּקִיא היא צורת משנה תקנית של בָּקִי. בָּקִיא נוצרה בהשפעת המילה הארמית המקבילה בָּקִיא ונשתמרה בעברית הודות לצורת הרבים המאוחרת בְּקִיאִים (ראו להלן).
  • על־פי כתבי היד הטובים של המשנה, צורת הרבים המקורית של בָּקִי היא בְּקִיִּים/בְּקִיִּין (ובסמיכות: בְּקִיֵּי־): "אֶלָּא שֶׁאֵין עַם הָאָרֶץ בְּקִיִּים" (כתב יד קאופמן למשנה, טהרות י, יא); "אֶלָּא שׁאֵין עַמֵּי הָאָרֶץ בְּקִיִּין" (כתב יד פרמה ב למשנה, טהרות י, יא); "הָיוּ בְקִיֵּי הַדַּעַת" (כתב יד קאופמן למשנה, גטין ט, י). צורות אלה חייבו להגות שתי תנועות [i] רצופות כשביניהן יו"ד עיצורית (כלומר, הגיית [iyi]). הקושי בהגייה זו הוביל כנראה להחלפת היו"ד העיצורית באל"ף וליצירתה של צורת הרבים בְּקִיאִים/בְּקִיאִין בנוסחים מאוחרים יותר של המשנה,[16] תוך דחיקת רגליה של בְּקִיִּים/בְּקִיִּין. תהליך זה הוביל לכך שכיום שגורה בעברית רק צורת הרבים בְּקִיאִים (ובסמיכות: בְּקִיאֵי־).
  • בלשון חז"ל רווחת תופעה של חילופי בי"ת ופ"א, המובילה לכך שמילים מסוימות מופיעות עם שני העיצורים לסירוגין.[17] הסיבה לתופעה זו אינה ברורה, אך ככל הנראה היא נובעת מדמיון פונולוגי בין העיצורים (שכן שניהם קוליים אטומים).[18] כמו כן, ידוע כי בלשון אמוראי בבל הפכה לעתים ה"א/יו"ד עיצורית הבאה בסוף מילה לעי"ן, כנראה מתוך ניסיון (מוטעה) להבליט את הגייתה הגרונית שנחלשה.[19] תופעות אלו לא פסחו אף על המילה בָּקִי, ובמקומות רבים היא מופיעה בצורות המשקפות את החילופים הללו (בקיע, פקיע וכדומה).[20]

ראו גם[עריכה]

הערות שוליים[עריכה]

  1.   יסטרוב מייחס את בָּקִי לשורש דו־עיצורי (ב־ק), בעוד האקדמיה ללשון העברית מייחסת את המילה לשורש ב־ק־א. ראו: Marcus Jastrow, A Dictionary of the Targumim, the Talmud Babli and Yerushalmi, and the Midrashic Literature, p. 185 (1903); הערך 'בָּקִי' ב'מאגרים', המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית. עם זאת, כמפורט להלן, שורשה של בָּקִי הוא ב־ק־י.
  2.   ראו סעיף "מידע נוסף" לפירוט בדבר נטיות הרבים.
  3.   להרחבה בדבר הוראה נדירה זו של בָּקִי ראו יצחק ווארטסקי, לפירוש "בקי" במדרשים, סיני נז, עמ' קטז-קכא (1965).
  4.   להרחבה בדבר הוראה נדירה זו של בָּקִי ראו שמעון שרביט, פרקי מחקר בלשון חכמים, עמ' 263 (2008).
  5.   Michael Sokoloff, A Syriac Lexicon: A Translation from the Latin, Correction, Expansion, and Update of C. Brockelmann's Lexicon Syriacum, p. 176 (2009).
  6.   Michael Sokoloff, A Dictionary of Jewish Babylonian Aramaic of the Talmudic and Geonic Periods, p. 230 (2002).
  7.   Ethel Stefana Drower & Rudolf Macuch, A Mandaic Dictionary, p. 68 (1963).
  8.   למשל: Salomon Mannes, Ueber den Einfluss des Aramäischen auf den Wortschatz der Mišnah an Nominal- und Verbal-Stämmen, p. 24 (1899). כן השוו יצחק גלוסקא, השפעת הארמית על לשון המשנה (חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר־אילן), עמ' 223 (1988).
  9.   קטע 4Q157 חסר ומשובש ורק האותיות 'בקה' מופיעות בו בבירור, ועל כן התי"ו שבו משוחזרת על פי ההקשר וסימני הדהייה. ראו: R. de Vaux and J. T. Milik, Qumrân Grotte 4.II: I. Archéologie, II. Tefillin, Mezuzot et Targums (4Q 128–4Q157), p. 90 (1977).
  10.   Michael Sokoloff, The Targum to Job from Qumran Cave XI, p. 82 (1974). אך ראו רפאל ויס, התרגום הארמי לספר איוב, בעמ' 23 ו-233 (1979).
  11.   בדיקות פלאוגרפיה ופחמן-14 העלו כי התרגומים של ספר איוב נכתבו ככל הנראה במאה הראשונה לספירה. ראו: Daniel J. Harrington, Wisdom Texts from Qumran, p. 18 (1996); Casey Deryl Elledge, The Bible and the Dead Sea Scrolls, p. 93 (2005); Marc Turnage, The Linguistic Ethos of the Galilee in the First Century C.E., in The Language Environment of First Century Judaea, p. 180 (edited by Randall Buth & R. Steven Notley, 2013).
  12.   הדים למשמעות זו ניתן למצוא בתרגום הפשיטתא לבראשית כד, כא, שבו המילה מִשְׁתָּאֵה מתורגמת כ־ܡܫܼܩܐ (בקיא), ובתרגום למלכים א ג, כא, שבו המילה וָאֶתְבּוֹנֵן מתורגמת כ-ܘܐܬܒܩܝܬ (ואתבקית).
  13.   זאב בן־חיים, ישנים גם חדשים מן צפוני מדבר יהודה, לשוננו מב, בעמ' 287-286 (1978).
  14.   השוו משה בר־אשר, תורת הצורות של לשון המשנה: פרקי מבוא ותצורות שם העצם, חלק ראשון, עמ' 699 (2015).
  15.   בן־חיים, שם; שמעון שרביט, חילופי העיצורים ב-פ בלשון חכמים, משאת אהרן: מחקרים בלשון מוגשים לאהרן דותן, בעמ' 224-223 (2009).
  16.   בר־אשר, שם, בעמ' 711.
  17.   לדוגמאות מלשון התנאים ראו יעקב נחום הלוי אפשטיין, מבוא לנוסח המשנה, בעמ' 1223-1220 (1948).
  18.   אם כי ייתכן גם שמקור התופעה בדמיון גרפי בין צורותיהן של האותיות בכתב העברי המרובע. ראו שרביט, חילופי העיצורים, שם, בעמ' 220. כן השוו משה בר־אשר, נשכחות בלשון התנאים, מחקרי לשון מוגשים לזאב בן־חיים בהגיעו לשיבה (ערכו משה בר־אשר, אהרן דותן, דוד טנא וגד בן־עמי צרפתי), בעמ' 86 (1983).
  19.   מנחם מורשת, השורש "פצע" והתפצלויותיו, מחקרים בלשון העברית ובספרות התלמודית (ערכו מנחם צבי קדרי ושמעון שרביט), בעמ' 23-22 (1989).
  20.   לפירוט ראו חנוך ילון, פרקי לשון, בעמ' 315-314 (1971).