מצוי

מָצוּי[עריכה]

כתואר לא נסמך בהקשר שכיח, רגיל, נמצא בקביעות.
- אכילת תמנונים הִנה מנהג מצוי במזרח הרחוק.
- "כל אותן ארבעים שנה שעשו ישראל במדבר היה המן יורד להם והבאר עולה להם והשליו מצוי להם וענני כבוד מקיפין אותן" (מדרש תנאים לדברים, לג, כא)
- "זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ / מָצוּי לְכָל דּוֹרְשׁוֹ /חִישׁ נִשְׁמַע פֵּרוּשׁוֹ / מִפִּי מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם" (יוסף חיים מבגדד, "כִּירִי רָם", פיוט לשמחת תורה)
כפועל קשור, בעיקר כשמצוין היכן נמצא קיים
- ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אי כל נברא יכול להימצאות (רמב"ם יסודי התורה פ"א)
- והוא דג שדומה עינו לעין הים ודמו שחור כדיו ובים המלח הוא מצוי (רמב"ם הלכות ציצית^[1])

פעול מן מצא המילה השתרשה בלשון המשנה והתלמוד וחדרה אל לשונם של חכמי־התלמוד, מימי הביניים ועד היום.
ועד הלשון העברית ואחריו לשמות בעלי חיים וצמחים, בהחלטותיהם בשנים: 1930, 1963, 1981, 1986, 2000, 2003, 2005.

השורש מ-צ-א הוא שורש מגזרת נל"א.

הוצאת נוזל אל מחוץ לבית קיבולו, סחיטה, צמצום.
- ”אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אַף בַּמּוֹעֵד עוֹשֶׂה כֵן מִפְּנֵי בֵרוּרֵי הַמִּדּוֹת; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף בַּחֹל עוֹשֶׂה כֵן, מִפְּנֵי מִצּוּי הַמִּדּוֹת.“ (משנה, מסכת ביצה – פרק ג, משנה ח).
[כימיה] הוצאת מרכיב כלשהו מתוך תערובת או תמיסה כדי לטהר אותה.
- חליטת תה נחשבת לפעולה של מיצוי חומר רצוי מתוך תערובת.
שיטת הוכחת נוסחה לחישוב שטח במתמטיקה.
בהשאלה: מימוש היכולת.
- בתנועת הנוער שלנו שואפים למיצוי עצמי של החניכים למען טובת הכלל.

השורש מ־צ־ה הוא שורש מגזרת נל"י/ה.