1. משמש במקרא בצורת זכר ונקבה (שׁוֹשַׁנָּה).[1] התרגום הארמי לשיר השירים זיהה עם הפרח ורד(Rosa),[2] וכך עולה ממקורות נוספים בספרות חז"ל. יתכן שזיהוי זה נובע מהפסוק: ”כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת.“ (שיר השירים ב, פסוק ב), כיוון שלורד יש קוצים. הקושי העיקרי עם זיהוי זה שבארץ ישראל לא היו נפוצים מינים יפים של ורדים. תרגום השבעים וראב"ע[3] זיהו עם שושן צחור, וזיהוי זה הוא המקובל כיום.[4]
השם "שושן" מקביל לשפות שמיות נוספות - אכדית: šūšanu. סורית: ܫܘܼܫܲܢܵܐ (שׁוּשַׁנָא), ערבית: سَوْسَن (סַוְסַן). ראב"ע גזר מהמספר שש, מכיוון שהפרח בעל ששה עלי כותרת. הצעה אחרת גורסת שמקור המילה ממצרית: zšn (זֶשֶׁן) בהוראת: שושנת מים(Nymphea),[5] להלן הירוגליף:
ובמילונו של האגיפטולוג ארנסט ווליס באדג' מופיע בהגיית: senshen, מושאל לקופטית: ϣⲱϣⲉⲛ (שׁוֹשֶׁן).[6]
2. נ"ה טור סיני טען ששני השימושים זהים, ומדובר בקנה גומא (Cyperus), שיש לו פרח נאה וגם משמש לכתיבה. הוא תמך זיהוי זה בהקבלה לסורית: ܫܝܼܫܢܵܐ (שִׁישְׁנָא) בהוראת: בוציץ. ולפי זה בפסוקים לעיל מספר תהלים השושן הוא אמצעי הכתיבה של המזמורים.[7] אחרים דחו פירוש זו בטענה שאין סיבה לציין את אמצעי הכתיבה של המזמור, דבר שלא נמצא במזמורים אחרים.[8] לדעת מפרשים רבים השושן המופיע בספר תהילים משמש בהוראת: סוג כלי נגינה קדום. יש שהציעו שהכלי נקרא כך בגלל צורתו הדומה לפרח השושן[9], או בגלל שיש לו ששה מיתרים, או משום שמקורו מהעיר שׁוּשַׁן. [10]בנימין מזר הציע לזהות את כלי הנגינה ע"פ תבליט מארץ שומר המקראית בו מופיע כלי נענוע שצורתו מוט ארוך שבקצה שני שרביטים קצרים, עטורי ששה עלים, וע"י נענוע המוט העלים מכים זה בזה.[11]
↑ראו: יהודה פליקס, עולם הצומח המקראי, רמת גן תשכ"ו, עמ' 234–241.
↑James Peter Allen, Middle Egyptian: An Introduction to the Language and Culture of Hieroglyphs, 2nd edition, Cambridge: Cambridge University Press, 2010, page 277.