המילה מופיעה במקרא הן בצורת הזכר (שׁוֹשַׁן) והן בצורת הנקבה (שׁוֹשַׁנָּה)[1]. על פי מספר דעות, במקור שימשה בעברית רק צורת הזכר, ובהשפעת הלשון הארמית נוספה התיבה בעברית המקראית המאוחרת גם בצורת הנקבה.[2]
התרגום הארמי לשיר השירים זיהה עם הפרח ורד(Rosa),[3] וכך עולה ממקורות נוספים בספרות חז"ל. יתכן שזיהוי זה נובע מהפסוק: ”כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת.“ (שיר השירים ב, פסוק ב), כיוון שגבעול הוורד הוא בעל קוצים (חוחים). הקושי העיקרי עם זיהוי זה הוא כי מקור הצמח (וכן גם השם) הרחק מארץ ישראל (ושני מיני הוורד הנמנים בצומח הארץ־ישראלי אינם נאים במיוחד, וסביר מאוד שלא התכוונו אליהם).[2] תרגום השבעים וראב"ע[4] זיהו עם השושן הצחור, וזיהוי זה הוא המקובל כיום.[5]
המילה מקבילה לשפות שמיות נוספות - אכדית: šūšanu. סורית: ܫܘܼܫܲܢܵܐ (שׁוּשַׁנָא), ערבית: سَوْسَن(סַוְסַן).
ראב"ע גזר את המילה מהמספר ״שֵש״, מכיוון שהפרח בעל שישה עלי כותרת (למרות שלפי רוב הדעות אין זה מקור המילה).
הדעה המקובלת בפי רוב החוקרים בימינו היא שמקור המילה ממצרית: zšn בהוראת: שושנת מים(Nymphea)[6] להלן הירוגליף:
במילונו של האג׳יפטולוג ארנסט ווליס באדג' מופיעה התיבה בהגיית: senshen, מושאל לקופטית: ϣⲱϣⲉⲛ (שׁוֹשֶׁן).[7]
נ"ה טור סיני טען ששני השימושים זהים, ומדובר בקנה גומא (Cyperus), שיש לו פרח נאה וגם משמש לכתיבה. הוא תמך זיהוי זה בהקבלה לסורית: ܫܝܼܫܢܵܐ (שִׁישְׁנָא) בהוראת: בוציץ. ולפי זה בתהלים השושן הוא אמצעי הכתיבה של המזמורים.[8] אחרים דחו פירוש זו בטענה שאין סיבה לציין את אמצעי הכתיבה של המזמור, דבר שלא נמצא במזמורים אחרים.[9] לדעת מפרשים רבים מדובר בכלי נגינה. יש שהציעו שהכלי נקרא כך בגלל צורתו הדומה לפרח השושן[10], או בגלל שיש לו ששה מיתרים, או משום שמקורו מהעיר שׁוּשַׁן.[11]בנימין מזר הציע לזהות את כלי הנגינה ע"פ תבליט משומר שמופיע בו כלי נענוע שצורתו מוט ארוך שבקצה שני שרביטים קצרים, עטורי ששה עלים, וע"י נענוע המוט העלים מכים זה בזה.[12]
↑ ראו: יהודה פליקס, עולם הצומח המקראי, רמת גן תשכ"ו, עמ' 234–241.
↑ James Peter Allen, Middle Egyptian: An Introduction to the Language and Culture of Hieroglyphs, 2nd edition, Cambridge: Cambridge University Press, 2010, page 277.
ערך בוויקיפדיה: שושן (סוג)
ערך בוויקיפדיה: שושן (עיר)