תרועה

תְּרוּעָה

לשון המקרא קול התרגשות וצהלה.
- ”וַיְהִי כְּבוֹא אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה אֶל־הַמַּחֲנֶה וַיָּרִעוּ כָל־יִשְׂרָאֵל תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתֵּהֹם הָאָרֶץ“ (שמואל א׳ ד, פסוק ה)
- ”עַד-יְמַלֵּה שְׂחוֹק פִּיךָ וּשְׂפָתֶיךָ תְרוּעָה“ (איוב ח, פסוק כא)
לשון המקרא צליל כלי נשיפה, על פי רוב של חצוצרה או שופר, פעמים רבות לצורך עירור הקהל למלחמה, לתשובה וכיוצא באלה.
- ”עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְהֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר“ (תהלים מז, פסוק ו)
- היצירה נפתחת בתרועת חצוצרות, ולאחריה צלילי כינור.
- במהלך הורדת הדגל לחצי התורן מושמעת תרועת אבל.
לשון חז"ל אקורד המנוגן בשופר אשר מופק ממספר קולות קצרים רצופים.
- "שִׁעוּר תְּקִיעָה כְּשָׁלֹשׁ תְּרוּעוֹת. שִׁעוּר תְּרוּעָה כְּשָׁלֹשׁ יְבָבוֹת." (משנה ראש השנה ד ט)

השורש ר־ו־ע הוא שורש מגזרת נעו"י.