דגן תרבותי, הצומח לגובה של עד שני מטרים, בעל שיבולת נאכלת הקרויה קלח. הגרעינים משמשים גם להאכלת חיות משק.
”רק האחראים לעבודה עוד שוחחו ביניהם על סדור הירקות, שצריך להכין בארגזים כדי לשלחם העירה, על התירס העומד בָּשֵל בשדה ועל הענבים הקרובים להתבשל...“ (בצל הקבוצה, מאת נחמה פוחצ'בסקי, בפרויקט בן יהודה)
בתחילה הובא מספרד לאיטליה ומשם לתורכיה שנתפסה בתודעה העממית כמקור הפצת הדגן. הדגן החדש באירופה זכה למספר כינויים: "דגן טורקי"[1], "חיטי תירס" או בפי ברוך לנדא "חיטי טורקיי" וזאת על יסוד זיהוי ישן מתקופת האמוראים שניסו לזהות את העמים והמדינות המופיעים במקרא [1] עם הארצות הידועות בזמנם, ומשכך כשנתקלו בתירס המקראית נטו פרשנים כדוגמת רב יוסף להקביל עם: טרוק ובנוסחאות אחרות טרקי, תראקי, תרק, תרקא,או תורקי [2]
↑ הספרדים הם שהביאו את התירס שמוצאו מאמריקה. דרכם הוכנס התירס לארצות צפון אפריקה; סוחרים מהמזרח התיכון, שבאירופה כונו בשם הכללי "טורקים", הם שהביאו אותו לארצות אירופה ומכאן השם "דגן טורקי".
ערך בוויקיפדיה: תירס
ספר לימוד בוויקיספר: סלט תירס
טקסונומיה בוויקימינים: Zea mays
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תירס