צעה

צָעָה

לשון המקרא נע ממקום למקום באמצעות רגליו.
- ”מִהַר צֹעֶה, לְהִפָּתֵחַ; וְלֹא-יָמוּת לַשַּׁחַת, וְלֹא יֶחְסַר לַחְמוֹ“ (ישעיהו נא, פסוק יד)
- ”כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ, נִתַּקְתִּי מוֹסְרוֹתַיִךְ, וַתֹּאמְרִי, לֹא אֶעֱבוֹר: כִּי עַל-כָּל-גִּבְעָה גְּבֹהָה, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן, אַתְּ, צֹעָה זֹנָה“ (ירמיהו ב, פסוק כ)
- ”מִי-זֶה בָּא מֵאֱדוֹם, חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה, זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ, צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ; אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה, רַב לְהוֹשִׁיעַ“ (ישעיהו סג, פסוק א)

וגם:

השורש צ־ע־ה הוא שורש מגזרת נל"י/ה.