עפר ואפר

עָפָר וָאֵפֶר

לשון המקרא פחות, נחות, ללא חשיבות. עפ"ר אדם על גופו-עצמו יאמר בדרך שפלות וענווה.
- ”וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר“ (בראשית יח, פסוק כז)
- ”הֹרָנִי לַחֹמֶר וָאֶתְמַשֵּׁל כֶּעָפָר וָאֵפֶר“ (איוב ל, פסוק יט)
- ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי (איכה רבה פתיחתא כד)
(יש לשכתב פירוש זה): לכלוך
- והיה בוכה וצועק פה קדוש פה נאמן פה קדוש פה נאמן פה שמוציא סנדלפונין טובות ואבנים טובות ומרגליות מי הטמינך בעפר ומי מילא לשונך עפר ואפר (אבות דר"נ לח)

מן המקרא. עפר מסמל פחיתות ובאופן כללי יאמר על הגוף ”כי עפר אתה ואל עפר תשוב“ (בראשית ג, פסוק יט). האפר באברהם (בראשית) פירשו חז"ל שהוא ע"פ מעשה בנמרוד המלך שהשליכו לכבשן האש וכמעט היה לאפר אם לא ניצל בנס.