יצחק קולר הציע כי התיבה "מרוז" מורכזת ממ"ם השימוש + "רוז", מלה מהשורש ר־ז־ן; הוא טוען ששמות קיבוציים במקרא באים בצורת קיצור: אֳנִי – צי אניות, עני – מצב של דלות וכו'. בדומה, הוא סבור ש"רוז" הוא רוזנים, בעלי תואר רם מעלה. בתחילת השירה פונה דבורה אל אצולת העם והנכבדים: ”שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים“ (שופטים ה, פסוק ג) ולקראת אמצעיתו מקללת היא אותם נמרצות באמרה "אוֹרוּ מֵרוֹז" משום שלא עודדו את העם להשתתף במלחמה ואף מנעו מאלה שרצו להשתתף לעשות כן.[4]
ערך בוויקיפדיה: מרוז